לפני בדיוק 8 שנים (ויום), ג'ורג' האריסון, "הביטל השקט", נפטר מסרטן המוח.

כל כך מוזר לי לחשוב שבעצם הייתה בינינו תקופה של "חפיפה". שבניגוד לג'ון לנון, שנרצח ב-1980, את ג'ורג' עוד הייתי יכולה להכיר בעודו בחיים. הייתי בת 7 כשהוא נפטר, גיל שאני אשכרה זוכרת ממנו דברים.

אני תוהה איך הייתי מרגישה אם הייתי "מעריצה" אותו כל כך כבר אז. בטח הייתי זוכרת את היום הזה, כמו שברור לי שאני אזכור את היום שבו פול או רינגו ימותו.

אולי גם הייתי זוכרת עוד קודם, את התקופה שבה הופעת איחוד (תיאורטית) של הביטלס הייתה מתקיימת עם שלושת-רבעי להקה, ולא חצי.

כשרק התחלתי לשמוע את הביטלס, ממש בימים הראשונים, ישבתי המון זמן בחדר שלי וקראתי עליהם באינטרנט. ידעתי עוד קודם על הרצח של ג'ון, אבל בהתחלה לא ידעתי על ג'ורג'. במשך משהו כמו שבועיים הגדרתי את הביטלס כאחת הלהקות האהובות עליי, בלי לדעת בכלל שג'ורג' מת. אני זוכרת את הרגע שבו גיליתי שכבר כמעט 7 שנים (נכון לאז) ג'ורג' מת. היה לי כל כך קשה לעכל את זה, והאמת שזה עד היום קשה.

קשה לי לקלוט שהוא מת, כי מבחינתי אני מכירה אותו. הוא נמצא איתי אולי אפילו יותר זמן מהמשפחה והחברות שלי, הוא מעודד אותי כשאני מבואסת, מצחיק אותי כשאני עצובה, מרגש אותי ומבין אותי. וכל זה רק דרך שירים וראיונות.

ג'ורג', לא הכרתי אותך אישית ואני גם לא אכיר לעולם. ובכל זאת, היום הזה עושה לי משהו. אתה חסר לי.

George Harrison

R.I.P

היה כל כך מגניב D:

עשו לנו קטעים של עאלק צבא, כמו לשבת בהקשב כשהמפקדות/מ"פ נכנסות (ואז להכפיל מתיחה XD), לימדו אותנו ש"זמנים זה קודש! להקדים ב-10 דקות!", והייתה כזאת משמעת שפחדנו לפתוח את הפה בשיעורים או אחרי כיבוי אורות..

למדנו כל יום מ-8:30 בבוקר עד 9 בערב (עם ארוחות והפסקות באמצע), אבל איכשהו בכלל לא הרגשתי את זה.. השיעורים היו ממש מעניינים, ואשכרה נהניתי לכתוב ולסכם את מה שלמדנו..

הייתי בחדר עם שרון ועוד שתי בנות מחיפה- נועה ובלה. לא שהן היו נוראיות, אבל.. טוב, לא הבנות שהייתי מתחברת איתן בסיטואציה אחרת.

האמת שהחדר היה די מזעזע, מיטות מתפרקות, מקלחת לא מתפקדת וכאלה, אבל איכשהו זה כמעט לא הפריע לי (חוץ מבזמן המקלחת><)

בערב השני הייתה מין תחרות בין שתי הכיתות, כיתה 4 וכיתה 5 (כיתה 4 שליטה P:), אז היינו צריכים להכין הצגה, שיר, ריקוד ותפאורה להצגה. כל הבנות התנדבו לתפאורה, וממש מעט הלכו להצגה ולשיר, ואף אחד לא הלך לריקוד. המפקדת שלנו, לי, אמרה שאם אף אחד אל יילך לריקוד כל הערב מבוטל, אז שרון התנדבה לרקוד, וכשאף אחד לא התנדב לעזור לה, מצאתי את עצמי מתנדבת גם XD כמובן שלא הכנו שום ריקוד, ובסוף עלינו ל"במה" ואילתרנו דברים ממש מפגרים לצלילי השיר באבא פיין XD אבל היה ממש מצחיק, ואורית, המורה לערבית, אמרה שאחרי זה אין מצב שאני לא מסכימה להשתתף בשיעורים><

בערב השלישי הייתה סוגשל פעילות סיכום כזאת, ואז כשסיימנו לדבר, המפקדות והמ"פ אמרו שיש להן איזה שיחה עם פלוגה א' (אנחנו היינו פלוגה ב'), ובינתיים יש לנו חצי שעה להכין הצגה או משהו אם אנחנו רוצים. אז הן הלכו, ובינתיים כמה ילדים הכינו הצגה ושלטים, אבל הרוב לא עשו כלום. בסוף, אחרי קצת יותר מחצי שעה, הן חזרו עם בגדים אזרחיים, איפור ושיער פזור (אחרי שכל הגדנ"ע הן היו עם מדים), וגם הסכימו סופסוף לספר לנו של-מ"פ קוראים שני!

אחרי שהן חזרו אכן הייתה הצגה, אבל רק סצנה אחת הייתה באמת מאורגנת, וכל השאר היה מאולתר (ובשלב כלשהו אפילו עליתי לבמה כשהיו חסרים להם ניצבים><)

יצא לי לפגוש קצת את נוי, אבל בקושי דיברנו, כי היא הייתה בפלוגה א'.. בעיקר עשיתי לה שלום, ורק ביום האחרון, כשחיכינו לאוטובוסים, יצא לי לדבר איתה איזה חצי דקה..

פגשתי אנשים חדשים (שאין סיכוי שאני אשמור איתם על קשר, אבל יש לי את הפייסבוק שלהם..), ובדיעבד אני יכולה להגיד שנהניתי, למרות ששם היו רגעים שפשוט סבלתי ורציתי הביתה, מסיבות שונות שאני לא אפרט כאן. אבל למרות הרגעים האלה, והם היו נוראיים מבחינתי, אני יודעת שהייתי מפסידה המון אם לא הייתי יוצאת. ולמרות שקשה לי להגיד את זה, אני מניחה שהרגעים הטובים שם היו שווים שאני אעבור בשבילם את כ להרגעים המבאסים.

Noa.

[מא בידי מוסמוס, מוש ענדו טוסטוס XD]