Pink Floyd - Wish You Were Here

So, so you think you can tell
Heaven from Hell,
Blue skies from pain.
Can you tell a green field
From a cold steel rail?
A smile from a veil?
Do you think you can tell?

Did they get you to trade
Your heroes for ghosts?
Hot ashes for trees?
Hot air for a cool breeze?
And cold comfort for change?
Did you exchange
A walk on part in the war,
For a lead role in a cage?

How I wish, how I wish you were here.
We're just two lost souls
Swimming in a fish bowl,
Year after year,
Running over the same old ground.
What have we found
The same old fears.
Wish you were here.

"שונא נורא את הכפייה הדתית, שילכו, ילמדו מקופים"

אין לי בעיה עם דתיים. יש לי חברים דתיים, ואין לי בעיה עם הדת.

אבל גם אין לי שום קשר אליה.

אני לא צמה ביום כיפור, אני אוכלת מה שבא לי בפסח, אני נוסעת ומשתמשת בחשמל מתי שאני רוצה.

וזה לא פייר שעכשיו 24 (25, אם להיות מדוייקים) שעות אני לא יכולה לנסוע, לראות טלוויזיה ולשמוע רדיו.

בקשר למחשב אין שאלה בכלל, ממש לא איכפת לי מה חושבים על זה, אני הולכת לעשות מרתון חברים וHIMYM.

כשהייתי יותר קטנה, כיתה ה'-ו', הייתי צמה ביום כיפור והולכת לבית כנסת.

לא מתוך איזו אידיאולוגיה, שנייה אחר כך הייתי מחליפה למכנסיים קצרים וגופייה ונוסעת על אופניים, אלא בשביל להראות שאני יכולה.

לפני משהו כמו שלוש שנים הפסקתי עם זה. אוקיי, הבנתי שאני מסוגלת לצום אם אני רוצה. הבנתי שאני יכולה ללבוש חצאית וללכת לבית כנסת.

הבנתי שאני יכולה, וגם הבנתי שאני לא מוצאת בזה שום טעם.

בבית כנסת השתעממתי, והצום סתם עיצבן אותי.

אז הפסקתי לצום, ולאף אחד לא הייתה בעיה עם זה.

ועכשיו אמרתי לאמא שלי שאני לא רוצה לבוא השנה לבית כנסת.

היא צעקה עליי שזה נורא חשוב לסבתא, ושאני אגואיסטית, ושכל יהודי יכול לבוא לפחות יום אחד בשנה לבית כנסת.

אז אני אבוא, אבל אני לא מבטיחה לאף אחד שאני אקרא מאיזשהו ספר, או אקום ואתיישב.

"סליחה, כבר הנחת היום תפילין? שואל אותי עסקן עם זקן. אמרתי לו לא, ומה איתך, כבר קראת הנסיך הקטן?"

היום בבוקר הייתי עם אבא שלי בחדר כושר, ואז הלכנו לקריון.

בכניסה לקריון יש נקודה שנוהגים לעמוד בה חב"דניקים שמציעים לך להניח תפילין (ואז אם אתה לא מסכים הם מסננים "לא יהודי", "כופר". כפייה דתית, הזכרתי?). בכל מקרה, אז גם היום הם היו שם, ואבא שלי הסתכל עליהם ואז אמר לי- "תראי איזה גועל נפש". אז הסתכלתי. אחד מהם החזיק ביד תרנגולת. הרגליים שלה היו קשורות, והוא החזיק אותה מהרגליים, עם הראש למטה. זה עיצבן אותי, אבל לא התייחסתי לזה יותר מדי. חשבתי שהם סתם שם, מחכים למישהו.

רק כשיצאנו החוצה, והם עדיין היו שם, נזכרתי במנהג הדוחה של "תרנגול כפרות". ראיתי שהתרנגולת ממש על סף עילפון- לא פלא, אם הם החזיקו אותה שעה עם הראש למטה בחום הזה- וכמעט התחלתי לבכות.

הם שאלו אותנו אם אנחנו רוצים לכפר על חטאינו. אמרתי להם שהם צריכים להתבייש, והלכתי משם.