פשוט מיותר כל העניין הזה... איך לא עליתי על זה קודם?
רק כדי שאני ארגיש טוב עם עצמי?
רק בשביל הטייטל הנכסף?
רק כדי שאני אתן לזה עוד צ'אנס?
או אולי רק בשביל שאני אוכל להרגיע את עצמי ולדעת שגם אני נורמלית?
בכל מקרה, זה היה מיותר.. או יותר נכון, זה עדיין מיותר.
אני לא מסוגלת להתחייב, כנראה גם לא אהיה מסוגלת עד שלא יבוא מישהו וישנה לי את התפיסה הדפוקה הזאת שאני מאשימה איזה אחד דפוק שהכניס לי אותה לראש ומאז היא לא יוצאת משם...
כבר פאקינג 3 שנים.
3 שנים שזה ככה.
3 שנים שאני לא מבינה מה אני רוצה מעצמי.
ואני לא חושבת שזה ישתנה, לפחות לא בעתיד הקרוב, כמו שכבר אמרתי.
וזה ממרר לי את החיים כי אני שורפת את כל הגשרים שאי פעם היו לי ודחפתי את עצמי לתוכם, בכוח, ולא באמת רציתי.
והכל עכשיו מתמוטט לי מול העיניים. הראל, מור, אמיר, יואב והרשימה עוד כ"כ ארוכה.
אנשים שאני לא רוצה לפגוש, לא רוצה לשמוע. והכל לא בגללם, פשוט בגללי... בגלל עצמי.
יש מקומות בחיים שאתה יכול לדמיין את עצמך בהם... באיזו עבודה מצליחה, מרוצה מהחיים שלך, אחרי צבא, מטייל בדרום אמריקה.
את כל זה אני יכולה לראות... אבל חבר רציני, פשוט לא בשבילי.
הכל אני יכולה לעשות, אני כזאת פסיכית...
לקבוע ביום מסוים שאני עושה קעקוע וללכת לעשות אותו כי זה מה שבא לי ואני אוהבת את זה..
או ביום שישי שקבעתי לעצמי שאני משלימה שעות שינה לנסוע ברחבי הארץ ולטייל בהרצליה, כפ"ס, ת"א ולחזור הביתה בשעה 6 וחצי בבוקר..
או לנסוע עם בנאדם זר שאני לא מכירה אלא רק בשם שלו ומדברים ששמעתי מאנשים אחרים ולסמוך עליו בעיניים עצומות כשאני הולכת לישון אצלו...
אני משוגעת, ואני אוהבת את עצמי ככה, כי זה נותן לי הרגשה שאני מסוגלת להכל ושום דבר או אף אחד לא יוכלו לעצור אותי ואת הרצונות והשאיפות שלי.
אבל חבר רציני, לא בשבילי. אף אחד לא שורד אצלי יותר מחודש...
בשלב כלשהו פשוט נמאס לי מכולם.
אז חלקכם יגידו שעוד לא מצאתי את "האחד" או איזה שטות בסגנון הזה, שילדות שרואות סרטים של וולט דיסני מאמינות בה, אבל אני פשוט לא רואה את זה קורה, לא רואה בנאדם מצליח לשרוד אותי ליותר מחודש. וזה קצת עצוב.
שיהיה, כשזה יבוא, זה יבוא... אם בכלל. אני לא דואגת ממש.
אבל הנה, הקשר הזה לא מתקדם לשום מקום ויש לי הרגשה שהוא בכל יום רק צועד עוד ועוד אחורה... וכ"כ רציתי שזה יצליח, באמת.
כ"כ נהנתי איתו שם באוטו פשוט רציתי לשים עליו את הראש ככה לנצח ולא לקום אף פעם... 4 שעות היינו ביחד ופשוט לא נמאס לי ממנו.
אבל יום אחרי, כשקצת שכחתי כבר איך הוא נראה, נמאס לי.
לא, אני לא אמיתית. איך זה אפשרי בכלל?!
ואני רואה את השם שלו מחובר בפייסבוק ואני כ"כ מתפתה לשלוח הודעה, או סמס, או הודעה בווטסאפ, או משהו!
אבל אני יודעת שזה בסה"כ עוד פיתוי להיות פתטית.
אני מתפתה לפתטיות, וזה מעצבן אותי.
כי ילדה משוגעת ומטורפת כמוני שעושה מה שבזין שלה ולא אכפת לה מאף אחד או ממה שאחרים אומרים לא אמורה להתפתות לפתטיות, ולא אמורה לחכות להודעות מהאהוב הקרבי שלה שסוגר שבועיים בצבא, ולא אמורה לשבת בבית ולצייר לבבות על חתיכת נייר.
היא אמורה לצאת, ולהנות, ולעשות שטויות... והוא צריך לחכות ממנה להודעה, והוא צריך לרדוף אחריה כי היא כ"כ מטורפת שהוא בספק אם היא באמת שלו, גם כשהיא מבטיחה לו שהיא כן.
ואם הסיטואציה הזאת נשמעת כ"כ טוב בתיאוריה, למה אני לא מצליחה לתרגם אותה למציאות?
כי כולנו בני אדם. ואני לא באמת מכירה אותו.
אני לא מכירה אותו מספיק טוב כדי לדעת מה עובר לו בכל שנייה במוח הקטן, המעוות והאפסי שלו.
אפס... הפסיד אותי בפעם השנייה. והוא אפילו עוד לא יודע.
מאיה. (פתטית בפעם הראשונה, מלכה בפעם השנייה)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
