pinkolade

באמת שזה לא מגיע לי...

כל הסבל הזה. כל הלאכול חרא הזה.

נמאס לי כבר, אין לי כוחות יותר לכל השטויות האלה.

בא לי לשכב במיטה ולא לצאת משם.

כל היחס הזה מהבנים, והקומונה ששומדבר פה לא מזיז לאף אחד.

אין לי עם מי לדבר פה, עם אף אחד.

אין אף אחד שאכפת לו.. כל אחגד נמצא עמוק בתוך התחת של עצמו... וגם אני כזאת.

רק שאני פיתחתי את התכונה הזאת במהלך הזמן כאן, ואני כל כך לא אוהבת את זה.

ממש מעצןב לקום כל בוקר ולא לאהוב את מה שאני רואה מולי... בזבוז של שנה.

בזבוז של כל כך הרבה זמן שיכולתי לעשות איתו משהו הרבה יותר טוב..

הרי גם ככה לא יזכרו אותי פה, כלומניקית אפסית.

וכל מה שאני מנסה לעשות ולא משנה כמה אני מציקה עם זה לכולם זה בסוף יורד לטמיון.

כי לאף אחד פה לא אכפת. מכלום.

שינשינים עלאק. שינשינים בתחת שלי. שינשינים בשקל, זה מה שאנחנו.

אפסים.

ונמאס לי מהביקורות האלה מכולם!

בא לי לבכות ואין לי למי...

חברות שלי כבר לא יכולות לשמוע אותי.

אבל אני לא יכולה לפרוש, חרטה, אה?

אוף. הלוואי שהייתי יכולה להשאר במיטה כל היום.

חבל.