בלי פאנדום, וואנשוט קצר. נכתב בשעות הקטנות של הלילה, כשרוב האנשים הנורמליים כבר יושנים. אם יש גן עדן עשה עלי רושם.
~~~~~~~~
הוא ירד מהאוטובוס, הציץ בשעון, השעה הייתה 2 לפנות בוקר, אז הוא פספס את יום האהבה רק בשעתיים, היא עדיין תשתגע מאושר כשתראה אותו.
הוא רץ במהירות, קופסת הסיגריות, הפלאפון, המפתחות של כל מחסני הנשק, המפתחות של הבית שלו, הארנק הכמעט ריק, הכבידו על מכנסיו, שגם ככה היו גדולים עליו בכ3 מידות. הוא הכיר את השכונה טוב מספיק, השכונה בה הוא גדל, שחנות הפרחים של ציון, תמיד פתוחה בשביל מפגרים כמוהו שמחליטים באמצע השבוע להבריז לצבא.
"רז, מה אתה עושה פה, אתה לא אמור להיות בצבא, תקוע באיזה שמירה, מעשן סיגריה ומכין קפה?" שאל חיים, הבן של ציון, שגם הוא עבד בחנות הפרחים אל אביו.
"אמור, מה שהם לא יודעים לא יפגע בהם, אבל זה יפגע בי מחר בבוקר." רז ענה, והוציא את הארנק מכיס מכנסיו.
הוא בחר את הורדים הלבנים והאדומים, בוחר את היפים שבניהם, שמגיעים לה, ללילך.
"קח מה שאתה צריך ועוף מפה." חיים אמר והביט במכשיר הטלוויזיה הישן, שנראה שיותר מבוגר ממנו.
"אני צריך לשלם, לא?" רז אמר והתחיל להוציא שטרות מהארנק.
"לך כבר, יא נקבה, לך תקבל ת'זיון שאתה מחכה לו כבר חודש וחצי." חיים אמר, ורז יצא בחיוך מהחנות, עם עשרים ושלושה ורדים עטופים יפה.
הוא הלך אל הבניין ממול, שם לילך גרה, כשהוריה נתנו לה את הכסף לקנות את הדירה. הוא עלה לקומה החמישית, במדרגות, יותר זמן לחשוב מה יגיד לה. הוא התכופף בכניסה לבית, מוציא ממתחת לעציץ את המפתחות ששמרה שם לילך, במקרה ושכחה את שלה במקום כל שהוא. הוא הכניס את המפתח לדלת, מסובב, מנסה להיות כמה שיותר בשקט. הוא פתח את הדלת בזהירות, מקווה שהמפתחות לא ירשרשו יותר מידי, ושהוא לא יסריח יותר מידי בגלל האוטובוס, והעובדה שלא התקלח כבר שבועיים.
הוא לא היה צריך ללכת רחוק, הוא ראה אותה, בגדיה התחתונים מפוזרים בכל מקום, והיא על השולחן במטבח, ומעליה גוהר דור. אותו דור שהציל לרז את התחת כבר לא פעם ופעמיים כשירו עליהם, ורז גם הציל את שלו.
"רז?" לילך שאלה, דוחפת מעליה את דור, שיצא לחופשה קצרה לאחר שאביו נפטר מהתקף לב, שיחררו אותו מהצבא לשבוע. הורדים נפלו על הרצפה, ורז פנה לאחור זורק את המפתח על הרצפה. הוא יצא מהבית באיטיות, מקווה שמישהו יבוא לעצור אותו, או שיתן לו סטירה על זה שזה היה רק חלום, נרדם בשמירה.
"רז! עצור רגע!" רז שמע את דור צועק מאחוריו. הוא המשיך להתקדם במהירות רבה יותר אל המדרגות. דור תפס אותה בחולצה ועצר אותו, הוא עמד בבוקסר, יחף, בחדר המדרגות, עוצר את רז מללכת להתאבד.
"כמה זמן זה?" רז שאל, ודור שיחרר אותו.
"רק הפעם. שמע אחי, אני מצטער, אתה יודע שתמיד הייתי חרמן עליה." דור אמר, והביט ברגליו, כמתבייש במעשה שעשה.
רז לא חשב פעמיים כשנתן לדור אגרוף בפנים. ואז וגם לא כשבעט בו, שוב, ושוב,ושוב, מקווה שזה יגרום לו להרגיש יותר טוב, אבל זה לא, זה רק גרם לו להרגיש יותר גרוע.
לבסוף הוא עזר לדור לקום, ולילך שהציצה מהדלת, פחדה אפילו להביט ברז.
"רז..." היא פתחה את פיה בניסיון להגיד איזה סליחה מצוצה מהתחת, מזוייפת, שחשבה עליה כבר זמן רב אם יקרה משהו כזה.
"סתמי את הפה שלך, חתיכת זונה מסריחה." הוא אמר, ולבסוף השאיר את דור לצלוע בחזרה לבית שלה, להחליף בגדים ולהמשיך לחפש את רז.
הוא ירד במהירות במדרגות, לא יודע מה לעשות עכשיו, מת לבכות כמו איזה הומו מזדיין, כמו נקבה, פשוט לבכות בלי בושה. אפילו דמעה אחת לא זלגה מעיניו מאז שאביו היכה אותו בפעם האחרונה והלך לו, ואף פעם לא חזר. גם לא כשגילה שאביו בכלא, גם לא כשאביו מת בכלא, פשוט לא. מאז גיל 9, לא בכה, לא התלונן, שתק.
הוא התהלך בשכונה, נותן לרגליו לקחת אותו להן שרק ירצו. הוא חזר לבניין בו הוא גדל, בו שיחק כדורגל עם הח'ברה, בו נישק לראשונה בחורה, בו בפעם הראשונה פגש את לילך. לעזאזל עם לילך, היא לא שווה את המחשבות האלה.
"רז." נשמע שוב קולו של דור, מפוחד יותר משהיה מקודם, וטוב שכך, הבן זונה הקטן.
"אני לא רוצה לשמוע ת'תרוצים שלך, חתיכת הומו מסריח." רז אמר, ואז הסתובב להביט בדור. דור ישר לו מבט מפוחד לעיניו החודרות של רז.
"אחי, אתה יודע שאני בחיים לא הייתי עושה דבר כזה אם.. אם היא לא הייתה מפתה אותי, בחיי, אתה יותר חשוב לי מאיזה זיון, אתה חבר אמיתי." הוא אמר.
"חברים אמיתיים גם לא היו נופלים לפתיון." רז אמר, והלך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: