חשבתי קצת, מההתחלה, עוד מקיפול שרוולים וחיפוש דרגות, ועד לפרידה העצובה בין דייזי לזאב.
אז מה אנחנו שווים לעולם הזה? אימהות בוכות בלילות בגלל שהבנים שלהן בקרבי, קצין צבאי שבה אחרי שיומיים אחיך לא ענה לטלפון להגיד שהוא גם לא יענה? לא, אחי לא מת, הוא חי, מחנה לסקוב, ליד מצפה רמון. אז מה לעזאזל גרם לי להגיד שאנחנו שיט לעולם הזה? שפשוט לא שווים כלום? שמעתי את זה בשבירת קולי שלי, כשאמרתי לו ביי. הכלבה התעצבנה, היא ידעה שהוא הולך, ויחזור אולי עוד שבוע, שבועיים, איך שיתחשק לו. אחרי שיעול רב חיבקתי אותו, והאמת, לא רציתי להפסיק, ידעתי שאני ארגיש חיבוק כזה רק עוד שבוע, שבועיים, לא יודעת. לא רציתי לעזוב, לא רציתי לתת לו ללכת, אמת שלא. אני לא מאלה שבוכים בלילות, כבר לא, התבגרתי, באמת, ואני לא מאלה שרואים מהצד שכואב למישהו ולא עושים כלום, אני בין לבין, מותר להראות מידי פעם חולשה, לא? לא.
בעודי מהרהרת בשירותים, [בעודי מחרבנת.] במחשבותיי, וחושבת על זה, עם ה' באמת היה קיים, היה נותן לכל השיט הזה לקרות לבני העם האהוב עליו, אותו הוציא מעבדות להילחם על החרות שלנו? על הזכות שלנו לגור בארץ שלנו? על המשפחות שלנו? עם ה' היה קיים הוא היה גורם לערבים לתקוף אותנו שוב ושוב, וכשהמורל שלנו נחלש לנסות להשמיד אותנו לגמרי? לא, אבל הוא לא קיים, ובגלל זה כל זה קורה.
אני יהודיה, מצד אימא שלי, אבל כששאלתי אותה, מה היא חושבת על ה', היא ענתה שהיא לא יודעת, שהיא לא ממש מאמינה בו, בגורל מאמינה. גם אני לא מאמינה בה', ובכלל עם כשאני אומרת את זה שואלים אותי איך אני מסבירה את ההתפתחות שלנו? אבולוציה, ומה זה? [בדיחה של ניצן.].
אז למה לעזאזל אנחנו חיים, ואיך באמת? לא יודעת, ולא אדע. למה אנחנו נשלחים למוות שלנו בעודנו בצבא? כדי להגן על האנשים שאנחנו אוהבים.
אני תמיד מתלוננת שאני שונאת בצפר, ונמאס לי ממנו. אבל כשאני חושבת על זה, בצפר לא משתווה לצבא, ברור שלא, בצבא הכול יותר קשה, אתה לא רואה את המשפחה שלך לפעמיים לשבוע, לפעמיים למשך שלושה חודשים. יש לאח שלי חבר, הוא בקרבי, הוא היה כזה קטן לפני שהלך לצבא, ניגן על כינור, עם טלטלים מגניבים, ביסודי היינו הולכים להופעות שלו, והייתי צועקת "זה חבר של אח שלי, זה חבר של אח שלי!" לא מזמן ראיתי אותו, הוא התנפח, כבר אין טלטלים קרחת. אחי סיפר שהוא מגיע הביתה פעם בחודש וחצי מינימום, אף פעם לא פחות, באמצע שבוע, כשכולם עדיין בצבא, ויושן למשך כל היום, לפעמיים משחררים אותו רק ליומיים, כשהוא טוחן את התחת שלו בצפון, כדי שאנחנו נהיה מוגנים.
עזבו את הפוסט הזה, הוא סתם פוסט כעוס על זה שזאב הלך למרות שחיכיתי שהוא ילך, שלי יהיה חדר משלי. אני טיפשה וכבר מתגעגעת, כל כך טיפשה. 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: