I wish I had an angel

כבר שכחתי כמה אני אוהבת לכתוב.

כמה אני אוהבת להוציא את כול מה שיש על החזה למישהו, לדף. לבלוג הזה.

יושב לו פה מחכה לי, כבר 4 שנים משרת אותי נאמנה, אני לא חושבת שביקרתי אותו בשנה האחרונה, אולי שנה וחצי, אולי יותר.

אבל חזרתי.

ואני מקווה להישאר.

אלוהים זה נראה בדיוק כמו כול פוסט אחר, "אני חוזרת, אני אכתוב שוב, אני נהנת." ובום, אין כלום. עוד חודשיים של שתיקה ואז משום מקום "זה לא קורה לי." שורה אחת, כזאת שלא אומרת הרבה, אפילו לא לי אחריי כמה חודשים.

לחץ לחץ לחץ.

לחץ להצליח בבגרויות, טוב שנה אחרונה.

לחץ ללכת לעתודה, אני בכלל לא רוצה.

לחץ להכין 2 שירים לאודישן בלהקת צה"ל- אין לי זמן.

פשוט לחוץ.

אני רוצה שכולם יעזבו אותי ואני אלך לישון איזה שבוע שבועיים, ממש ממש לא יזיק לי.

אין לי כח עכשיו.

שירלי

מי לעזאזל זה הוולנטיין הזה אה?!

מי החליט שזה ה-14 בפברואר חייב להיות יום האהבה?

מי הזבל שהחליט שיום האהבה צריך להתקיים?

יום האהבה בשביל זוגות מאוהבים זה בערך כול יום, אין צורך ביום מיוחד וקבוע בשביל להצהיר על אהבתם אחד כלפי השניה נכון? כי הם עושים את זה בערך כול שניה מול הפרצוף של כולם בכול מקרה.

ובשביל הבודדים, זה רק מחזק את תחושת הבדידות.

אז אם יש מישהו שיושב וצוחק על כול האהבלים שהאמינו לבדיחה שלו, כול הכבוד לך. הצלחת, בהחלט.

אז מר וולנטיין יקר, אני מבקשת יפה יפה, שתעוף לי מהלוח שנה, כי לי כבר נמאס.