לא יודעת מה להגיד, לא בא לי להגיד בכלל.
אני רק רוצה לומר שבא לי לחיות, ולחיות עד הסוף.
אני לא אוהבת לחכות, ולא אוהבת לבזבז זמן.
ובתקופה האחרונה אני יכולה להגיד שאני באמת מחפשת ריגושים.
אצלי זה בא בשלבים , אני משתלטת על זה.
מה אני יכולה לומר?
אולי קצת רוע, אולי לפגוע מעט.
אני צריכה ריסון, באמת, להצמיד חבלים..ומצד שני לשחרר אחיזה.
אני יודעת שזאת אחת התקופות הטובות. מצד שני, מלנכוליות?? שמעתי את המילה איפשהו.
מלנכוליה תמידית, האם זה באמת לנצח?
לפעמים אני מקבלת תחושה של ההתחלה של הסוף, ולפעמים הסוף של הסוף.
בטכלס זה רק הסוף של ההתחלה.
ואולי לא. אבל בואו נוותר על מילים מסבכות ונאמר שאני באמת מרגישה מוזר עם עצמי.
אבל בסך הכל אותה אחת.
אני חושבת שאני יודעת. אבל זה מפחיד. צעד גדול מדי.. אין דרך חזרה..ויכול להיות שיהרוס הכל. או...ילמד לשמור את הקיים.
אחרי הכל, כל צעד כבר נהיה קריטי,ממזמן הבנתי שצעדים קטנים מובילים לנפילה ענקית.
אני מדברת שטויות, יכול להיות שזה העייפות.
בכל זאת.. אני מבקשת חד משמעית, למצוא לזה פתרון, כי אני לא רוצה לעשות שוב מתישהו משהו ממה שעשיתי בעבר. אבל.. כואב לי.. וחבל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Mind Factory
