אבל מזה "לרצות" בימינו?
אם הרצון הוא מרדף אינסופי אחרי האושר?
הרצון הטוב,
הוא תמיד טוב נכון?
זה הגורל שמשנה את מה שאנחנו,
את מה שאנחנו רוצים.
הרי כמה שלא נרצה..
שום דבר לא יהיה כמו שאנחנו רוצים.
ואז הרצון הטוב הופך לאט לאט לרצון להרוס.
לשבור.
לשרוף.
עם אטימות בעיניים,
עם כאב בלב,
עם ריקנות משונה..
במקום החמים ששמרנו לאהבה וטוב.
את מי אנחנו מאשימים?
את זה שלא משנה כמה נחלום הכל ישאר בגדר חלום?
את זה שהעולם בנוי עם סוף,
רע.
טוב.
סוף.
מה אתם מוכנים לתת כדי שהלב שלכם יקרע?
כי שלי נקרע יום אחרי יום.
אבדון, זה הדבר היחיד שיכול להרוג אותנו סופית.
על תתדאגו, אתם פוחדים שכשנאבד אחד את השני אז לא נרצה לחיות..
לא,
טעות.
אנחנו נמשיך לחיות.
להוכיח אחד לשנייה שאנחנו חיים,
וכל אחד מת.
מת מבפנים.
ואז,
כמו שאמרתי כבר.. אנחנו הורסים.
כי הלב ריק, הגרון נחנק מהדמעות.
אבל העיניים אטומות.
הדם קר, ושנאה .. שנאה אינסופית.
זה העולם שהכריחו אותנו לחיות בו.
אבל בעולם אחר. זה לעולם לא נגמר.
לא משנה כמה שאנחנו שונאים.
אחד את השנייה.
כל עוד הלב דופק,
החוט בינינו לא נקרע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Mind Factory
