אני רואה..
רואה עוד אנשים שסתם .. באמת פשוט סתם..
שקרנים, מזוייפים, ריקים..
אבל בטכלס, מי אני שאני אשפוט?
אולי זה ככה, אולי זה הכיף, אולי אני כבדה מדי מכדי להבין,
אני מסתכלת על כל זה מהצד ויש לי בחילה,
רק כשאתם נשברים באמת אתם קולטים שאתם לא צריכים אף אחד לידכם.
אחרי הרבה פעמים שהתרסקתי, הבנתי שכל מה שאני צריכה זה רק את עצמי.
כי בטכלס, אנחנו חיים עם עצמינו, כואבים עם עצמינו.
אנשים פשוט לא קולטים את זה.
אני בוחרת להיות לבד, לאטום, וזה מכעיס. מודה. אני מבינה למה זה מכעיס אתכם.
ובאמת באמת אין לי זכות לשפוט אף אחד, לכל אחד יש את הדרך שלו לעשות דברים, להתמודד איתם.
יש אנשים שבוחרים לברוח, יש אנשים שבוחרים לשנוא, יש אנשים שבוחרים לבגוד, יש אנשים שבוחרים לחיות את הרגע..
ויש אנשים שבוחרים להיות לבד..
מהיום אני פשוט בטוחה בזה.
אני צריכה רק את עצמי.
כדי להתחזק, כדי לחשוב. ואפילו כדי סתם לחיות את היומיום.
אני מבינה עכשיו, בזכות מי אני קיימת. בזכות מי אני שורדת. בזכות עצמי. עד עכשיו טעיתי.
אני מבינה שפשוט אין לי מה לומר לכם.
באמת. כל אחד והחיים שלו, כל אחד והדרך שלו.
טוב לי.
אולי כי שתיתי יותר מדי. קצת יותר מדי.
אבל לא.
אני מאוד בטוחה ש..
אני פשוט אני.
ואני גאה בעצמי.
להת'.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Mind Factory
