Angel Fall

הייתי עכשיו בבדיקת דם..

ועוד מעט אני צריכה לנסוע לבני ברק, כדי לשמוע מה שהם החליטו ..

הרופאה אמרה שנארוז תיקים ..

כל אחד בעולם הזה חושב איך להתאבד.. איך לחתוך ורידים.. איך לפגוע בעצמו..

ועכשיו אני מבינה כמה שזה חשוב.. לשמור על עצמך.. כמה שיותר..

בחיים לא פחדתי כל כך..

אני הולכת באותו רחוב שאני הולכת בו כל בוקר..

ואני מרגישה שנותקתי משם..

שאני לא חלק מהשגרה יותר..

אישפוז של 4 ימים..

ואז השיקום..

אני כל כך מפחדת..

למה ?

למה לא דאגתי לעצמי לפני זה?

למה לא ייחסתי משמעות לכאבי בטן האלה..

ולחשוב שאם הייתי הולכת יותר מאוחר יכולתי למות..

להגיע לטיפול נמרץ עם דימומים פנימיים.

אני.. כל כך מפחדת.

וזה כי אנשים מסביבי לא ייחסו לזה משמעות..

"בטח סתם יעבור.." "מחזור"

ידעתי שזה לא זה..

אבל למרות זאת ציפיתי שזה יהיה משהו סתמי..

טיפול באנטביוטיקה..

ניתוח..

עוד שעה בערך באים לקחת אותנו..

אם רק היו מילים לתאר את הפחד שלי..

איך?

ומה עם הבית ספר?

לימודים?

העבודה?

הרי סוף סוף הכל הסתדר לי..

סוף סוף הכל נהיה טוב.

אני... כל כך מפחדת.

רק שיהיה בסדר.