Angel Fall

הנה שוב אני מוצאת את עצמי תוהה ושוקעת במחשבות,אני מתחילה לפתח תסמונת הקונכייה שזה העובדה שאני מתחילה יותר ויותר להתכנס בתוך עצמי עד כדי כך שאני יכולה לנתק את עצמי בצורה מוחלטת מכל מה שקורה מסביבי, זה אפילו נשמע משעשע, נשארתי היום בבית, לא הרגשתי את הצורך הזה לקום בבוקר, כאילו שאם אני אמשיך לישון אז הכאבים לא יחדרו לי לחלום ולא יעירו אותי משינה, בכל מקרה, כמו שציפיתי אמא שלי משתגעת שאני לא הולכת לבית ספר, מה הטעם לבוא לשם אם גם ככה בסוף ישחררו אותי, עקב בחילות וכאבים מטורפים, זה לא שווה.

אני מוצאת את עצמי נזכרת בזמנים שבהם הייתי שקועה בשטויות ובחוסר מעש ,קוראת את המכתבים הישנים שהייתי כותבת וכל כך מתגעגעת לזמנים שהייתי תמימה , לזמנים שחשבתי שכל מה שיש בעולם זה אהבה, בילויים, וודקה, וחיים יפים ללא כל סכנות ואי נעימויות.. חח הגזמתי קצת, לא הייתי עד כדי כך נאיבית, אבל.. אם נשווה למה שאני עכשיו אז התקופה ההיא לעומת התקופה הזאת הייתה התקופה שבה הייתי הכי נאיבית בחיי.

פעם הייתי מתכננת לעתיד הרחוק.. עכשיו אני לא מרשה לעצמי אפילו להתחייב למעלה משבוע לפני.. כי החיים שלי נהפכו לכאלה לא צפויים פתאום..כל יום משהו יכול להתהפך ולהפוך לי את כל התוכניות ... ואני מתגעגעת לשיגרה המתוקה של לקום בבוקר .. להדליק סיגריה.. להכין קפה.. ללכת לבית ספר.. לחזור מהבית ספר.. לשבת בשולחנות..לשתות קולה עם חברות.. ללכת הביתה.. לסדר פה ושם.. לנוח ולצאת בערב עם חברים..

זה כבר לא אותו הדבר... ואני מרגישה שכל החיים שלי כבר לא אותו הדבר..

משהו נאבד לי .. ואני אפילו לא יודעת מה.. משהו.. לא שם יותר.. כאילו.. אני לא יודעת אפילו אם אני עצובה.. אבל.. משהו.. כבר לא יהיה יותר בחיים שלי.. אולי זה אני.. שאיבדתי קצת מהאור שהיה טמון בי תמיד.. אולי זה אני שהתחלתי לראות את הכל בראייה אחרת לגמרי.. אולי...לא יודעת.

אני מרגישה .. שעוד מעט כל זה יגמר ואז.. אני לא אדע איפה לחפש את עצמי..

אין לי אפילו מילים מתאימות לבטא את כל זה..

לפני שהתגלגלתי למקום הזה.. המקום הזה שפתאום אני תלויה בדברים שלא הייתי תלויה לפני זה.. תלויה ברופאים ובבדיקות שאצלי הן יהפכו לשיגרתיות.. אני... דאם.. לא יודעת להסביר.

אולי זה בגלל שאף פעם לא הייתי טובה בשינויים, לעולם לא ידעתי להתמודד עם דברים שמשתנים במהירות גבוה מידי.. תמיד פחדתי וניסיתי לעשות הכל כדי שכל מה שישתנה יחזור להיות כמו שהיה פעם.

והנה פתאום, לא רק שכל החיים שלי השתנו, גם אני... בעצמי השתנתי, והעניין הוא שעוד לא מצאתי בסיס חדש למה שאני.. למה שנהייתי.. לא מצאתי סופית את האדם החדש, את הערכים שלו, את המותרות שלו..ועד שאני לא אמצא אותו, אז... הוא חסר אישיות בשבילי.. העניין העצוב שהאדם הזה הוא.. אני..

כשאני אמצא את עצמי.. ואבסס את כל מה שאני מחדש.. את התכונות הרעות.. התכונות הטובות.. הערכים.. אז.. אהיה.. אני!   

ולמרות כל זה, אני מרגישה בלתי מנוצחת, מרגישה חזקה, מרגישה כל כך יציבה, למרות הכל..

אני יודעת שאסור לי לחפור מדי ברגשות שלי ואסור לי להכנס יותר מדי למחשבות שאני מדחיקה ..

כבר הבנתי שיש דברים שעליהם להשאר עמוק עמוק בקופסה סגורה בראש..

מה שכן, יש גם הרבה מאוד דברים שהבנתי,  דברים שעשיתי בצורה הלא נכונה,

הייתה לי נטייה לרחם, לרחם ולקחת ללב את כל מה שמסביב, לנסות לעזור ולפגוע עוד יותר, מה שהבנתי.. לעולם.. אבל לעולם.. אל תרחמו על אף אחד.. אני אפילו לא רואה צורך להסביר למה.

לעולם אל תפגעו באוייבים שלכם, בסוף עוד תגלו שהם אלא שיצילו אתכם בשעת צרה.

ועוד כמה דברים שאשמור אותם לעצמי, בכל מקרה, אני בן אדם אחר לגמרי.

טוב אני אעצור את עצמי כאן לפני שזה יגלוש לשיחה חסרת סוף על החיים שלי וכל הדברים האלה שאפשר להכניס תחת ההגדרה :"חפירה ממשוכת" ואסיים בזאת את הפוסט.

כמו ששמתם לב, פינקי (ידידי האהוב) התחיל לעדכן בבלוגי המפורסםXD

נ.ב

אמא שלי עשתה סדר בחדר שלי ומה שהיא מצאה וזרקה זה עשרות אלפי קלפים של סאקורה ויוגיהו..O_O

נעבור לתמונות:

אני ומרקו:

אנו ומאשידזה.

אני שחורה מדי.