Angel Fall

יום יום.

הכל חשוך.

ריח של טירוף באוויר.

בסך הכל אני עם עצמי.

עוד אנשים שאני לא מצליחה לראות.

אני נאחזת בשיער הזה..

פעם הייתי נוהגת לתלוש אותו מעצמי.

 כבר ממזמן הפסקתי עם ההרס העצמי.

ועכשיו אני כבר נהרסת בלי לנסות אפילו.

העור מתקמט והפנים שוב נרטבות.

הלב כולו מורעל ממחשבות מפחידות והזויות..

ואני רק מבקשת.

 דאמאט תנו לי להוציא את זה...להשליך את זה ממני.

פעם חשבתי שלהרגיש זה כואב.

אתם יודעים כמה זה כואב .. לא להרגיש בכלל?

לא, אתם עוד לא יודעים.

ואני שוב בשקט.. מדי פעם דקירות עדינות כאלה שגורמות לך להתקפל ולמות..

למות כמו שאף פעם לא חשבת שאפשר..

מוות פנימי.. איטי... הרגשות מתות..

 הלב מתקרר ומדי פעם יש עקיצות של קור ..

כמו דקירה של מחט..

הקיר הזה..

הקיר הזה הופך לאויב..

האויב הכי גדול שנותר לך.. חוץ מאתה עצמך..

הקיר הזה שעומד שם.. יציב כל כך..

 ורק אתה יכול ליפול ולהשבר.. אבל הוא לא..

הוא לא נשבר!!!

ואני? אני נראת בדיוק כמו שאני מרגישה..

משקפת כל טיפת כאב וייאוש שיש בי..

הם לא רואים.

ובמה נשאר  להאמין?

אם הם לא רואים.. הם גם לא יראו.

ואני יוצרת מציאות. 

יש לי בקשה אליכם נאצה נחמדים..

לא מעניין אותי מה אתם חושבים עליי.

רק תשמרו את הדעות שלכם לעצמכם.

כבר שמעתי מספיק כמה שאני שרמוטה וזונה וכל מה שאתם חושבים בלי להכיר אותי אפילו.