אני לא דוגלת במשחקים יותר.. ופשוט עושה הכל כדי לא להכנע לרגשות.. למעשים חסרי אחריות.. עושה הכל כדי להפוך את החיים לנורמלים.. להיות נייטרלית, אני לא מלכת המבטים יותר, והחיוך העצוב והשבור כבר לא קיים, את העיניים מכסה אטימות , אטימות ניצחית.
ואני רק רוצה להשתחרר.. להיות חופשיה עד הסוף.
לברוח מהעולם ולרוץ למקום אחר..
אני לא רוצה שיחתכו לי את הכנפיים.
נמאס לי שמקטינים את הכוחות שלי.. שקושרים אותי..
אני לא נותנת יותר להגנות שלי לקרוס.. לעולם..
אני והבדידות שלי ארזנו מזוודה קטנה ויצאנו לדרך...
לראות איך אנחנו נצליח לחיות עם המחשבות.. עם העבר.. עם הכאב.. ואנחנו הולכות..
היא שם בשבילי... למדתי לחיות איתה.. עם עצמי...
אז כשהמוזיקה מתנגנת בשקט הגשם יורד והקור מבפנים מחמם את האוויר הרטוב וגורם לסביבה להיות לחה ומגעילה.. ורק הקור מבפנים... קור.
לעולם לא נפשיר יותר.
שום דבר לא יפשיר אותי.
אנחנו לא מאמינים יותר.
עצוב אבל למרות הכל אנחנו לא מאמינים יותר.
