Angel Fall

מיום ליום אני פשוט ממשיכה להתאכזב..

יש לי בראש מספר רגעי משבר קטנים כאלה..

אני הולכת והולכת... וההליכה הזאת בבדידות מוחלטת עוזרת לי להבין..

כולם השתנו... האנשים שהכרתי פעם כבר לא אותו הדבר.. כבר מגעילים אותי..

והמקום האהוב והמוכר לא קיים יותר..

הוא היה שם ומספר פעמים ברחתי אליו כשהיה לי קשה.. ופתאום.. בום!

הוא התפוצץ..העולם השקט והיפה שלי התפוצץ.

ואני מרגישה כל כך חלשה.. אין לי לאן לברוח..

אין לי לאן לברוח..

ואם אני אקבל מכה אחת קטנה אני אתרסק.. בלי יכולת לקבל נחמה משום מקום..

כי הכוח היחיד שהיה לי... ההגנה היחידה שהייתה לי.. כל זה קרס.

זה משגע אותי..

ואני מתאכזבת..

שוב מתאכזבת..

ואני מנסה לחשוב על מצב שבו אני אחיה באושר.. בשקט.. שלמה עם עצמי..

אבל לא רואה את המצב..

אני לא רואה את הזרועות האלה שיחבקו אותי באהבה...באהבה אמיתית..

אני לא רואה את האדם שיגן עליי ויתן לי להרגיש הכי בטוחה בעולם...

אני לא רואה את האדם שיחמם אותי כשיהיה לי הכי קר..

שיאהב אותי כשאני הכי אצטרך...

שיהיה שם בשבילי כשיהיה עצוב..

או שסתם ישב איתי בבית כשירד גשם בחוץ..

אני לא רואה את האדם.. שירוץ וירסק עולמות רק כדי לבדוק איך אני מרגישה ואם הכל בסדר..

או שסתם נתהלך לנו בשדות של שיחות נפש חסרות סוף..

אני לא רואה את האדם שיתן לי כתף כשאני אצטרך משהו יציב לידי..

אני לבד.

וכל הנסיונות שלי בלמצוא את האדם הזה כשלו..

והבדידות היא יותר כואבת מהעובדה שאולי האדם הזה לא קיים...

אבל הגוש הענק הזה בגרון כבר חונק אותי למוות.

וקר לי. ועצוב לי. ואני צריכה עזרה. אני חלשה.. כל כך חלשה.. ואין את האדם הזה..

ואולי יש.. אבל הוא עוד לא יודע על קיומי..

תבוא כבר... אדם..