אני מגלגלת בראש שלי זכרונות של תקופות שהיו,
לפעמים קשה להזכר ברע שהיה,
ורק הזכרונות הטובים קופצים לראש וגורמים לנו להתגעגע,
לפעמים אנחנו כל כך עסוקים בלהשוות את מה שהיה למה שיש..
ומפספסים את כל הדברים הטובים שיש לנו , כאן ועכשיו.
בכל שביל שאנו צועדים בו אנו פוגשים את הדבר הקטן שיגרום לנו להתגעגע לאותו שביל.
אסור למנוע מעצמינו להתגעגע, הגעגוע הוא חלק מאוד גדול מהשאיפה שלנו להמשיך בחיים ולהנות מכל רגע.
ויש את הצד השני של הגעגוע, שהוא זה שמונע מאיתנו להתקדם ולהמשיך הלאה.
אני לא יודעת איך לבטא את מה שאני הכי רוצה.
אני לא יודעת להגיד נכון את מה שאני מרגישה.
אני רוצה... להחזיר את הזמן אחורה.
כמה חולשה יש ברצון הזה,כמה חולשה יש בתוכי כשאני חושבת שאני לא מוצאת את עצמי כאן.
בכל מה שהיה.
כמה שאני שונאת חולשות.
כשאני רואה שיש בן אדם חלש שצריך עזרה , שנותן לעצמו לפרוק הכל אני מבינה כמה שהוא אנושי ועושה הכל כדי לעזור לו. אבל כשאני מרגישה שאני עומדת להפגין רגעי חולשה אני נגעלת מעצמי.
אני נגעלת מהעובדה שאנשים ירצו לעזור לי.
אני נגעלת מהעובדה שאני כל כך אפסית.
כשאומרים לי שאני בן אדם חזק זה נותן לי פוש כל כך אדיר לכוח סיבולת, ליכולת שלי להסתיר את הרגשות ואני מתפוצצת.
אני מתפוצצת.
אני רואה את העולם שלי מתחיל להתפרק באיטיות לחתיכות.. חתיכות מתקלפות כאלה כמו של קיר ישן... קיר נייר עדין.. שמרוב שעבר כל כך הרבה הוא מתקלף.. ואם נוגעים בו אז החתיכות מתפרקות לעוד חתיכות.. עד שנשאר ממנו רק חתיכות ממש קטנות שדומות לאפר..
אני לא יודעת איך לתאר את הכל.
אני... מתפרקת.
אני מתפרקת.
אני לא עומדת בזה יותר.
ואף אחד לא שם.
אף אחד לא שם.
בן אדם אחד שהיה מבין אותי יותר מכולם פעם .
שידעתי שלא משנה מה יקרה הוא יעזור לי תמיד.
הוא לא רואה לנכון אפילו... לנסות להיות שם.
הוא יודע שאני תמיד אהיה שם בשבילו.
וטוב לו עם זה.
ולו פשוט לא אכפת .
לאף אחד לא אכפת .
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Mind Factory
