יש לי את האומץ להגיד את הכל, להשתחרר מהכל ולהתחיל לחיות מחדש, להוציא את הכל מהתת מודע, להפסיק להדחיק את הכאב ולרפות את הנשמה שלי סופית.
כדי להתחיל דף חדש צריך לסגור אחת ולתמיד את הדף הישן ולהשתנות.
אני מזהירה מראש, אולי יהיו דברים שיעליבו\יעצבו\ כמה מהאנשים שמכירים אותי אבל אני חייבת לעשות את זה, רק בגלל שבחרתי בדרך חדשה לרפא את הנשמה שלי, ולהתחיל את החיים מחדש.
אז ככה, הרבה דברים הציקו לי בתקופה האחרונה , חלקם הציקו לי בצורה לא מודעת וחלקם עיצבנו אותי מאותה הסיבה שמנעתי מעצמי להגיד דברים ולהודות בהם.
אני עומדת להגיד את כל אותם הדברים שמפריעים לי לחיות בצורה שלווה ונורמלית.
1. אני מרגישה שבתקופה האחרונה אני נקרעת בין הרצון שלי לקירבה של אנה ודיאנה לבין העובדה שאני לא סומכת עליהן, שאני מרגישה כל כך נבגדת, מרגישה כאילו איפשהו שם פשוט שמו אותי בצד והוציאו אותי מהרשימה של האנשים ש"הן מוכנות להיות שם בשבילם תמיד" עם זה מתלווה לה השנאה כלפי אנה, התמימות שלה שנראת כל כך צבועה מבחינתי, ומצד שני הכנות שלה והשיחות שהיו לנו פעם, מצד אחד העובדה שהיא כל כך פייטנית ומנסה להשיג כל אחד ואחד בעודה דורכת על המון אנשים בדרך ו"אפילו לא שמה לב" שזה גם מרגיש לי כחלק מה"תמימות".
כלפי דיאנה אין לי שום דבר רע, רק ההרגשה שהיא לא צריכה אותי במיוחד, לא באמת. יש לה כל מה שהיא צריכה עכשיו, וככה זה צריך להיות, אז אני לא כועסת באמת. כדי להגיד את הכל עד הסוף צריך להגיד גם את הדברים הטובים וקשה להגיד אותם כשאתה מרגיש כל כך נבגד מצד אותן הבנות , אבל.. יש גם דברים טובים, הן היו חברות טובות פעם, ובאמת אהבתי אותן אז,הן באמת החזירו לי את היכולת לסמוך על אנשים אחרי שנבגדתי על ידי מישהי שהייתה חברה הכי טובה שלי כל כך הרבה זמן.
אני יודעת שאני יכולה להסתדר בלעדיהן, להסתדר טוב מאוד אפילו, הדבר היחיד שמציק זה כנראה העובדה שגם הן יכולות בלעדי ופעם זה לא היה ככה.
פה מגיע הקטע שאני מרגישה שולית, שולית בחיים של אנשים, כאילו שאני איזשהי חוויה חולפת. אולי השנאה וכל זה בעצם נובע מהידיעה שאני אווט, בחוץ. כבר לא החברה שהייתה מגשרת ומאזנת את החברות הזאת, כאילו שעשיתי את שלי ועכשיו אני כבר לא כל כך נחוצה. הפתרון שלי הוא ההחלטה שלי לתת להן ללכת :) חברות טובה נמדדת עם הזמן וכשמגיעים לפרשת דרכים אז צריך לעזור אחת לשנייה לבחור בדרך שלה גם אם לפעמים הדרכים נפרדות.
2. ההורים שלי, אני מרגישה כאילו שהם עוצרים אותי מלהתקדם, כאילו שהם עוצרים את הדרך שלי לאישיות עצמאית, לבחור את הבחירות שלי, להתחבר לרצונות ולהחלטות שלי ולא לאישיות ולדעות המקובעות שלהם. הדרך שלי היא לעזוב, לשים את הקוים האדומים שלי ופשוט לזרום נגד הזרם בעודי משחררת את כל החוטים ואת כל הקשרים שנוצרו באישיות שלי בגללם .
3. אבא שלי- אני אפילו לא מדברת על זה .
אבל לפעמים אני נתקלת בצורך שלי פשוט לבוא אליו ולירוק לו בפרצוף . הוא זה שהרס את האמון שלי באנשים קרובים, הוא זה שכבר מגיל צעיר הראה לי שאהבה כואבת, ושלפעמים אהבה הופכת לשנאה, הוא זה שבגללו אני שונאת את המציאות הזאת, הוא זה שמפריע לי להאמין בזה שמתחתנים מתוך אהבה וחיים לנצח. הוא זה שאמר לי שאני לא הבת שלו, אלא הבת של השטן. הוא זה שגורם לי לרצות להיות מלאך , והוא זה שגרם לי להיות ממש ההפך, צינית , מטומטמת, אפילו מנוכרת , ברגע שיש יותר מדי רגשות ושמחה אז אני מתקררת, ברגע שמספרים לי על אושר של משפחות אחרות אני "שמחה" אבל מקנא כל כך . הוא הרס חלק כל כך גדול מהאישיות שלי, הוא השאיר לי כתם על הנשמה, והוא זה שגורם לי לרצות להוכיח שיש עולם מעבר למציאות הכואבת. הוא זה שהפגיש אותי עם כאב פיזי בגיל כל כך מוקדם, הוא זה שגרם לי לבכות ולהתחנן שאמא שלי תשרוד עוד יום. הוא זה שגרם לי להבין כמה שאני אוהבת את אמא שלי, הוא זה שאני לעולם לא אסלח לו, אבל אני משחררת את השנאה הזאת, ומאמינה שיש משהו מעליי שיתן לו בדיוק את מה שמגיע לו בסיבוב הבא, ובסיבוב הבא ניפגש, אני יודעת.
איציק- אפשר להגיד שהוא היה האהבה הכי גדולה שהייתה לי עד עכשיו, הרבה מאוד זמן אני שקעתי בדכאונות ובמחשבות ואימוציות רק כי לא נתתי לעצמי להשתחרר מזה. בזבזתי הרבה מאוד זמן על כאב ודמעות כשאהבתי אותו, ואיכשהו הסיפור אף פעם לא נסגר, איכשהו לאף אחד לא היה אומץ לסגור אותו, תמיד התנהגנו כאילו שום דבר לא קרה, וניסינו להיות ידידים, איכשהו בגללו כעסתי עליה, על מאשה, ורק בגלל שלא חשבתי בצורה הגיונית, באותה התקופה, נתנו לאנשים מהצד לקבוע את היחסים שלנו , עד שהכרתי אותה ושוב נתתי לאנשים מהצד לעמיד אותנו אחת מול השנייה, בגלל אותה העובדה שלאף אחת לא היה אומץ באמת לבוא ולדבר, לפתוח את הנושא, להגיד הכל ולשאול, אם היא הייתה יודעת הכל כמו שזה, אז אולי לא היו בינינו אי הבנות. דברים לא ברורים כשלא באים לדבר. כשלא סוגרים אותם. הסיפור עם איציק לימד אותי הרבה דברים, לימד אותי לשנוא, לאהוב, לכעוס, לסלוח, להמשיך הלאה, להתחזק, ולהיות חלשה.
הסיפור עם איציק לימד אותי לאהוב ולימד אותי לשכוח, לימד אותי שאהבה זה משהו דינמי ומשתנה, איציק גרם לי להבין הרבה מאוד דברים עליו בכל התקופה שהכרתי אותו, הבנתי את זה שמילים הם סתם מילים והם שונים מדברים שמרגישים, והבטחות הן סתם הבטחות והן גם משהו משתנה.
הסיפור עם איציק נגמר, ונתן לי לסגור מעגל מאוד ענק של תקופה ארוכה שהייתה מלאה בכל טוב ורע.
ועכשיו כשאני יכולה להגיד בלב שלם ובנשמה שלווה שאני לא אוהבת אותו יותר, ולא מרגישה יותר מחיבה לידיד אז אני גם יכולה להגיד למאשה, שאם היא רק הייתה שואלת אז הרבה דברים היו נמנעים.
הלב שלי משחורר מכל רגש או געגוע לעבר, הלב שלי מחכה לאחד חדש שיכנס ויבטיח לאהוב אותי כמו שאף אחד עוד לא אהב.
העתיד- אני תלויה באוויר, אין לי אפשרות לתכנן את העתיד שלי כאן בארץ הזאת, אין לי אזרחות ואפילו לא קבע, בעוד שנה אני אמורה להתגייס אבל אני לא יכולה בגלל שאין לי קבע בארץ, בלי גיוס אף אחד לא יתן לי אזרחות בארץ אף פעם, ככה שאני צריכה להתחיל בכל מיני הליכים משפטיים שאין לי ממש כסף אליהם, ככה שאני מרגישה תלויה באוויר, כאילו מן פחד לחשוב מה יהיה בעתיד, ואולי אני בונה סתם? אולי הכל יהרס ברגע? אולי ברגע אחד יעיפו אותי מפה? רק כי אני לא יהודייה? הרשו לי להשוות את זה לנאציזם אוקיי? חסר רק שהארץ תשלח אותי לתא גזים וזהו? אני? שכל שנה הייתי הולכת להתרים לאגודות לחולי סרטן שזכיתי במקום הראשון מכל חולון בסכום הכי גדול שהותרם? אני? שהייתי משתתפת בטקסי שואה? אני? שמכבדת כמעט כל חג בישראל? אני? לא יכולה לחיות כאן רק כי.... אני לא יהודיה? בגרמניה זה היה ההפך.. אז למה לא לחשוב לפי מוסר? למה אמא שלי הייתה צריכה לברוח ממשטרת האגירה זמן כל כך ארוך? ואני הייתי צריכה לפחד שאם יתפסו אותה אז המקום היחיד שאני אראה אותה אחרי זה זה בארץ אחרת?? יש לי רעיון יותר טוב, שלחו אותנו לגטו. תבנו עיר ל"לא יהודים" מדינה יהודית!!!! כן אני מבינה!!! אבל לפני שאתם מקימים "מדינה יהודית" תחשבו על האוכלוסיה שלכם כבני אדם ובעלי לב ולא כאנשים קרים ומרושעים שנותנים לאנשים להכנס לארץ הזאת ואז לעשות להם פה את המוות. זה מה שאני שונאת במציאות הזאת. בעולם שלי... במציאות שלי,, כדור הארץ שייך לכולם בלי יוצא מן הכלל, בלי הבדל,כולם עם כולם. אבל שוב מציאות זאת מציאות והעולם שלי נמצא במימד אחר.
סליחה אם פגעתי או עיצבנתי,
אני הולכת לשנות כל כך הרבה דברים, והכל כדי לעשות את העולם שלי לטוב יותר, ואותי לאישיות שלמה ומגובשת, אני לא אוהבת את העולם הזה, אבל אני אוהבת את העולם שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Mind Factory
