ערב טוב, אני דיי התגעגעתי לשעות המוזרות האלה לעדכונים,
אתם מכירים את זה שאתם רואים את עצמכם מחוץ מסירה? כאילו אתם ממש בתוך המים ולא יודעים לשחות?
אני חזרתי לפוסטים לפני שנה בערך ומצאתי משפט שכתבתי פעם,שאיבדתי את התמימות שלי והתבגרתי ובלה בלה בלה , באותה התקופה הייתי כותבת כל כך הרבה, אף פעם לא נגמרו לי המילים, זאת הייתה מבחינתי הבגרות הסופית, באמת יכולתי לבטא כל דבר בצורה הכי מלנכולית שיש ואז להיות מרוצה ממה שיצא לי, עכשיו אני מוצאת את עצמי בשלב שלא ידעתי על קיומו, שלב שכבר מעבר לבגרות הזאת של לפני שנה, עכשיו זה השלב שבו אני כבר לא מסוגלת לבטא בשירה את הרגשות שלי כי זה מרגיש לי כל כך מטופש ומצד שני אני לא מצליחה להפסיק להרגיש את מה שאני מרגישה, זה אפילו מדכא אותי, הכתיבה והשירה היה פעם אחד הדברים הכי חשובים לי, אני לא יודעת איך הייתי שורדת את התקופה ההיא בלי לכתוב ולפרוק, ועכשיו, אין לי את זה יותר, צרור שלי מילים כבר לא עושה לי את זה, וכתיבה סוחפת כבר לא מורידה לי דמעות, זה לא פייר! מה עכשיו? ככה זה כאילו? שמכל שנה לשנה אנחנו נהיה יותר ויותר מרובעים וכבדים, אני אשכרה מתקשה להחזיק את הגבות שלי , מרגישה כבר את הקמטים המדומים של הלב על המצח שלי, כן , אני בטח מדברת שטויות, אני לא רוצה להתבגר, אני רוצה לכתוב, אני רוצה שלא יהיה לי אכפת, אני רוצה לעשות טעויות, אני רוצה להתאהב ולעשות שטויות, וקוצי מוצי ובעעעע ובאסה ובא לי למות. וזה לא פייר כי אין את זה יותר.
הרגשות הם אותם רגשות, המחשבות הן אותן מחשבות, אבל משהו השתנה, משהו חסר בכל זה. זה לא אמור להגמר כל כך מוקדם, אני רוצה להיות ילדה קטנה, אני לא רוצה לחשוב לפני שאני עושה דברים,אני לא רוצה את כל זה, זה לא אמור להתחיל רק בגיל 25 ומעלה? אני לא רוצה !!
אני רוצה לחזור לתקופה ההיא, שהכל נראה סופני כזה וקיצוני.
אנחנו מתבגרים מהר מדי וחבל שאי אפשר לשלוט בזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Mind Factory
