הוא איבד אותו
הוא הלך במדבר,שעות על גבי שעות.
זכרון של קור וחום לא מוכר של חיבוק ישן.
המים אזלו והדמעות מתייבשות מהר מדי.
הרוח מייבשת את הזיעה מהפנים.
איפה היא? תצעק! איפה היא?
הוא הלך במדבר, שום שיר לא התנגן בראש.
הרוח לוקחת אליה, האופק נקי מכל חי.
איפה היא? איפה היא עכשיו?
הברכיים מתקפלות, הגוף נופל כלפי מטה.
הוא שם, רואה אותה, מתקרבת מעט.
השפיות זאת שהפריע לו, זאת היא שנגעה לו בלב .
התקרבה ,צביטה קרה .
הוא עצם את עיניו , בידיעה שיתעורר למציאות אחרת.
היא שם, והיא כאן
הדלתות נסגרות, תתעורר, זה שם, זה חולף מעט וחוזר.
לא נמאס לסגור עיניים ולהנות מהכלום?
כן, זה טוב, אבל זה עובר ונגמר, והלב נשאר באותו מקום.
משהו חסר בשיכרון חושים הזה.
הגשם מטפטף,תחושה לא מוכרת של חופש.
היא הלכה, היא רחוק והיא כאן.
תתעורר הרגליים הארוכות שלה כבר לא עושות את העבודה,
תתעורר מהפחד- שתשמע ,שתראה,שתדע.
זה יכאב, ואם לא זה ישמיד,יהרוס ולנצח.
ואולי תעזוב ,תשאיר כך, ותסבול ותמות,תהרוג את שתיכם בשקרים.
כי היא שם היא רחוק והיא כאן.
שתי נשים שלא אהבת לעולם.
הצלחתי סוף סוף לרשום משהו סתם ממחשבה כללית ולא מתוך החיים האישים שלי, שדווקא לתוכם נכנס משו חדש לאחרונה.
מאשה, יא טיבה פוקוסאיו.
מואה קיסה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Mind Factory
