ההליכה הבלתי פוסקת ממקום למקום.
לראות אנשים עם עיניים עצומות צועקים על האור הבוהק שמסנוור אותם.
ואם לומר את האמת אז הוא לא מסנוור, הוא מכבה את התמימות והנאיביות שלהם.
הם בעצמם צבועים, מפחדים אז מתקרבים, אבל לאבד? זה כל הסיפור?
הפגישות הסתמיות שנועדו כדי להעביר את הזמן, והלבד שמדכא כל כך,
לשבת ולחבק, החיבוק מקרר ומרחיק עוד יותר, מבודד אותך בתוך הקרירות שבלב.
והחורף שמתקרב, הגשם שעוד לא יצא לי לפגוש, שמטפטף עלי מהחלון כל לילה ,ואני אפילו לא מתעוררת.
גם הגשם כבר לא עושה לי טוב.
השמחה של היום שלמחרת, פעם צרחתי מהתרגשות עכשיו זה הפך לסתם עול. כובד מיותר שאני חייבת לסחוב,
ולהשאר בבית? בחדר ? לבד? לשמוע את הפלאפון מצלצל וישר לראות את כולם יושבים ועסוקים בחוסר מעש?
הנסיעות למקומות מטומטמים כשבא לי להסתובב ולצרוח על כולם שיקרעו לעצמם את העפעפיים ויסתכלו כבר מסביב.
העולם נהרס, וכמה שלא נחלום ונשמור את התקווה בלב, אנשים מתים, או סתם הולכים לאיבוד, והאור נעלם בסופו של דבר.
הנה המוזה, הנה הכאב המצטבר, קחו, תריחו אותו, הוא מסריח!! אבל זה החיים, אז לא יעזור לבשם את הכל ולהמשיך הלאה. כי הסירחון עדיין נשאר שם, מעורבב עם הריח הטוב של הבושם. אז תפתחו את העיניים, תביטו לרגע, זה יכאב ויסנוור ואולי אפילו תתעוורו, אבל פאק איט, כי גם ככה אתם לא רואים כלום! רק בועה צהובה של הקיא של הגורל שלכם.
מה יהיה תגידו לי?
איזה עזרה אני צריכה כדי לעצום את העיניים בעצמי, ולא לראות את כל זה.
ואולי הם מאושרים, ואני סתם כמו האנשים האלה שתקועים במאה הקודמת, עדיין חולמים, עדיין מאמינים במה שראו אז?
מה יהיה אם החלומות ישברו?
האם אני ארגיש טוב יותר?
או שאולי זה יהיה הרגע האחרון בו ארצה להלחם למען החיים,
ואם אני לא אלחם? אני אמות? כל כך מהר? כי וויתרתי? כי אני בין האחרונים שוויתרו?
אז את האור אני כבר לא רואה, והחושך תמיד היה שם , אז אין מה לחדש.
הכאב היחיד הוא שגם השמחת חיים האחרונה שבי נעלמת לה לאנשהו , חוזרת מדי פעם בהבזקים חלשים שלי משהו שעוד כמה רגעים יעלם לנצח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Mind Factory
