אני תמיד אומרת לאנשים ששינוי קטן גורר שרשרת של שינויים, והכל מתחיל רק בצעד קטן,
אני נוטה לתת עצות לאנשים אבל מסרבת לעזור לעצמי באותם המקרים עם אותן העצות.
שינוי , עשיתי את הצעד הראשון שלי , מפה אני רק צריכה להתחיל ללכת,
אני יודעת מי אני , והרבה מאוד פעמים יוצא לי לנגוד את הערכים שלי,
אני יודעת שאני רעה רק לאנשים שרעים אלי, אני יודעת שבטכלס, אני מוכנה לעזור ולא משנה למי.
אני יודעת שגם אני מדי לילה חולמת שאולי מחר אתעורר לאיזה יום קסום כזה , לעולם אחר , עולם שאולי לא קיים.
אני יודעת שגם לי יש תכונות אנושיות , שלרוב הן גם פוגעות ומעצבנות. אבל זה רק מוכיח שאני אנושית.
אי אפשר לשכתב הכל מחדש, אולי אני עדיין בן אדם אימוציונלי, שאוהב לכתוב את מה שיש על הלב, למרות שזה לא תמיד אומר שאני באמת שבורה, או מדוכאת. אולי אני עדיין נוטה לרבוץ בעולם הדכאוני שלי, אבל אין לזה שום סיבה שקשורה למישהו או למשהו, אני תמיד הייתי כזאת,
פשוט פעם לא הייתה לי סיבה לתת לעצמי להתכנס בתוך מערבולת של מחשבות ושגעונות פנימיים, אז אולי אני צריכה איזה כדורים או משהו ולא כי אני משוגעת או חסרת גבולות, פשוט כדי להרגיש יותר טוב כששוב אני מאבדת שליטה.
אז אולי אני צריכה עזרה מקצועית, זה רק יעזור לי, לא יפיץ עליי איזה שמועה או משהו. ואם כן אז,.. לא אכפת לי.
פעם כל הזמן רציתי לפגוע בעצמי, רציתי למות, להעלם, להשכח, היום אני פשוט אוהבת את מי שאני, אני מעדיפה להיות כזאת מאשר להיות שיטחית וריקה, אני לא יודעת מה הייתי עושה אם לא היה לי את העולם הזה , את המתנה הזאת שניתנה לי , לדעת למצוא תמיד את המילים הנכונות ולחבר אותם לשיר או קטע שתמיד ירגש ואולי אפילו יגרום לדמעות, אני אוהבת את היכולת שלי לכתוב דברים שמכווונים רק לאנשים ספצפיים ובלי לומר הרבה לדעת שרק אותם האנשים הבינו, אני אוהבת את כל מה שניתן לי,
אני מוכנה שיקחו ממני הכל, אבל לא את המחשבות האלה, את הדכאונות, את הרצון להתבודד, את השקט, את השגעונות, את האיבוד שליטה, את המחסור ברגשות, את העודף של הרגשות, אני אוהבת את זה, אם יקחו לי את זה אז אני באמת מעדיפה למות, זה ייבש אותי כל כך שאני באמת אהיה הבן אדם הכי ריק על האדמות, לכל אדם יש את התכונות המיוחדות שלו,
לכל אחד יש את הדבר שקרוב לו ללב.. שבלעדיו הוא היה כלום, שבלעדיו הוא היה ריק,
אני רוצה לשנות הכל, חוץ מהעולם שלי, אני יודעת שבמהלך החיים שלי אנשים יכנסו לעולם הזה ויצאו ממנו ישאירו עוד דף ישן שבסופו של דבר יקרע או יזרק, אבל העולם הזה שבו רק אני נמצאת שבו רק אני חושבת שאיתו רק אני מתמודדת וחיה תמיד ישאר ,
לכל אחד יש את הפינת אור הקטנה הזאת בלב, אז לי יש את הפינת חושך הזאת,
ואתם יודעים מה ? גם אם אני אכנס יום אחד למוסד לחולי נפש, אני עדיין אדע שהבעיה היא לא בי, שהבעיה היא בסביבה,
אני אוהבת את הכל, אני מודה על היכולת שלי לשבת על המקום האהוב עלי שתמיד היה ויהיה הגשר ופשוט לכתוב ללא מעצורים, עד שהיד כבר כואבת , ודמעות, ולא אכפת לי, וזה לא כי רע לי, זה כי אני אוהבת את זה, כל מה שאני רוצה להגיד זה ש..
אני עושה שינוי, אני יודעת שעכשיו במערכה זה רק אני והעולם שלי, לעבר אני לא חוזרת יותר לעולם, אפילו לא מבט אחד,
ומי שינסה להחזיר אותי לעבר, פשוט יכול לדעת שזה לעולם לא ילך,
מפה אני ממשיכה הלאה, ובאצבע אני חותמת את התקופה הזאת שבה הפכתי מבחורה במצוקה מסוג כלשהו לבחורה הכי מאושרת בעולם.
תודה להכל,
אני מודה לך אבא,
אם לא הגנים שלך, יש מצב שהייתי כל כך אמללה היום.
" אני לא סובלת מאי שפיות מהיום אני נהנת ממנה" - כן כן אנה, D:
לילה מצויין לכם,
לילית ציורו של ג'ון קולייר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Mind Factory
