פרח שנבל לעולם לא ימשיך לפרוח ולב שנזרק ונעזב לעולם לא יחזור לאהוב את אותו האדם שפגע בו.
תמיד הייתי מלאת תקווה, תמיד הייתי זאת שמאמינה שהכל אפשרי, אבל אני הולכת .
אני הולכת כי אני רוצה, לא כי אין לי ברירה,
אתם טובים בלברוח , להכריח את עצמכם להפסיק לאהוב, להפסיק להאמין באנשים שאוהבים אתכם.
אני לא צריכה להתאמץ בלנצח אתכם, כי כבר ממזמן ניצחתי, קיבלתי סיפוק של רגע, ואז.. הוא נעלם, ואותו החליפו מליוני דמעות.
עד עכשיו ברחתי כך שיכולתם למצוא אותי, שהייתי זמינה לפחות בדרך אחת,
אבל זהו. אין לי סבלנות יותר, יש לי רעב מטורף להפסיק !
אני לא כזאת, אני יודעת שיש דברים ששווה להשאר בשבילהם, אבל בסופו של דבר לכל אחד נמאס לא?
אני משאירה פה את כל הזכרונות שלי, משאירה פה את העבר שלי, לפחות חלק ממנו.
אני רוצה ללכת, לעזוב את העיר, לעזוב את הבית ספר הזה, לעזוב את הכל , לעזוב את כולם.
פעם חשבתי שכשאני אעזוב אנשים יתגעגעו, ישתגעו בלעדיי, פעם האנשים ההם עוד היו חלק מהחיים שלי,
עכשיו האנשים האלה כלום ,
אף אחד לא יתגעגע , ולא ידאג. וזה לא משנה, כי אני הולכת למקום טוב יותר, למקום שבו לא יפגעו בי.
אלך מבלי להסתובב ולהסתכל איזה ידיים מנשקות אותן שפתיים עכשיו.
רק דבר אחד אני לוקחת איתי לחיים האלה,
מה שצריך להיות יהיה, ושום דבר לא ישנה את זה, אם משהו אמיתי וחזק באמת הוא לעולם לא יגמר,
אני לעולם לא אחזור לשם,
בקשר לבלוג, אני סוגרת פה.
תודה רבה על התקופה הזאת , תודה על כל מה שהיה. תודה!
אני באמת חיה, ורואה כל כך הרבה סיבות לצאת לחיים אחרים,
עם כל הנסיבות עדיין הייתי הולכת, שום דבר לא יושב לי על הלב יותר,
הלב ריק, להתראות.
טיפ:" תואהבו את מי שאתם שונאים, אבל לעולם על תשנאו את מי שאתם אוהבים."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Mind Factory
