הנה הכל מתחיל,
שלום,
מישהו סיפר לך?
הכל מפסיק עם הצלצול הקטן שמשמיע קול של אמת.
ואז הכל חוזר,
אף אחד לא אמר לך שהיא מתה?
אף אחד לא אמר לך שהיא שבורה?
אף פעם לא הרגשת שהיא כבר לא נושמת?
היא מחייכת אליך , כי היא מרגישה את זה.
היא יודעת,
הייתי יכולה לאהוב אותה,
אבל אני לא.
כי היא, זאת אני.
על תנסה לעזור לה לקום, היא תתנגד,
היא המחשבה שלי, שחיה בשבילי, כדי שאני אצליח למות.
על תבכה,
אני תמיד פה, לא משנה כמה שהכל אבוד ושבור.
יש דברים שאי אפשר לרסק , ולא משנה כמה שכולם ינסו.
אולי אני בעצם יודעת שאני כבר לא כאן,
ואולי היא מכחישה את זה,
האם היא בין אותם הדברים שנעזבו באתמול של המחר?
פעם חלמנו על אותם דברים, פעם חשבנו שהכל נשבר שוב..
אבל כל פעם מחדש אנחנו בונים את זה, ונותנים לזה את הכוחות האחרונים,
אבל היא עדיין מתה, ולא משתנה,
גופה לא מתקשה , היא נשארת נינוחה, עם אותו הסומק ואותן העיניים שצבען זוהר ברגע שאתה מביט בהם..
הדרך היחידה שלי היא לברוח,
אולי הרוח תספר לך , את מה שביקשתי ממה להסתיר,
אני יודעת, שאני צריכה לראות את הכל חולף מול פניי, רק כדי לעבור את היום הזה,
האם כשצרחתי לעזרה , רצית שאמות?
איך ידעת ? ידעת שאני לא אפגע בך.