הגיע הזמן לפוסט ארוך במיוחד, אתם יודעים מה? ננסה לשבור שיא, לדפוק פוסט ארוך בתולדות הבלוג הזה.
עוד יומיים חוזרים לשגרה,
אני לא מתרגשת כל כך ,
אולי שמחה מעט לחזור למסגרת כלשהי,
בסך הכל השנה הזאת לא תהיה שונה בהרבה,
הברזות, מכות עם ערסים, מבחנים, בגרויות, נכשלים.
מקווה שיהיה כמה שיותר אקשן.
מחר אני הולכת לחפש עבודה, מלצרות, כנראה בבית קפה.
אני רוצה לעבוד לפחות בחודש הראשון של השנה.
גם ככה לא יהיו לימודים רציניים, תקופות חגים, וכל החזרות על החומר הישן.
הסיבה היחידה שחיכיתי לתחילת השנה היא לקרב שוב קשרים שאיבדתי עם חברות,
מה שאני מבינה עכשיו זה שהקשר הזה יתנתק גם אם אני ממש לא ארצה,
חחח פעם אמרנו לעצמינו "וואו פאק, 18 גרות ביחד"
מה שאני אומרת לעצמי עכשיו זה "וואו פאק, 18 אני גרה לבד".
קשרים בין חברים אמיתיים לא מתנתקים ככה, בגלל שום סיבה..
אולי יש לזה הרבה סיבות, אבל כבר לא אכפת לי.
בטכלס, פעם אמרתי משהו על זה.
זה לא אשמה של אף אחד,
אני רק מקווה שהעובדה שהן עזבו ביחד, והקירבה ביניהן לא תתפוגג במהירות, אני ממש לא רוצה שהן ישארו לבד,
אבל זין על זה, אני לא יודעת באיזה צורה אבל או שיצאתי או נזרקתי מהתמונה.
לנושא אחר לגמרי, אני מחכה למשכורת שלי מכמה עבודות כדי לעשות עוד בייבי אחד, על הרגל..
אני לא הולכת לפרסם פה את התמונה של מה שאני הולכת לעשות למקרה שיש מטורפים שירצו להוציא אותי מדעתי ויעשו את זה, אבל זה הזוי , אתם גם ככה לא תאהבו, אבל הקעקוע הזה הולךלהיות טוב. אני מחכה לכסף.
לעוד נושא, התחלתי לערער לעצמי מעט,
אחרי כמה שאלות של כל מיני אנשים כמו סבתה , דודה, אמא..
מה אני רוצה להיות בעתיד, לא, עזבו עתיד רחוק, בעתיד הקרוב,
כאילו, יש לי תוכנית פחות או יותר ברורה,
אחרי הבית ספר לשכור דירה, לצבא אני לא הולכת, הם לא מגייסים אותי, ככה שיש לי שנתיים חופשיות.
קורס ברמנים זה לא כל כך מקצוע, החלום שלי כל כך הרבה שנים, להיות פסיכולוגית כבר לא בגדר חלום, יותר בגדר אשליה,
שיעורי פסיכולוגיה שלי שנה שעברה עברו בצורה זוועתית, למרות ציון סופי טוב, אבל כבר ההתחלה שיעממה אותי,
אני לא יכולה לשאוף למשהו כל כך גבוה כי זה נראה לי מטופש מדי, 7 שנות לימוד באוניברסיטה ,להגיע לתואר שני, הזוי.
תסריטאות? לא פחות התמדה, כמובן שהייתי מאוד אבל מאוד מאושרת אם המקצוע שלי בעתיד היה קשור איכשהו לכתיבה , ויצירות וכאלה, אבל זה משהו שיותר בגדר בזבוז זמן, למידה של שנים יכולה להשאיר אותך מחוסר עבודה, בערך כמו פסיכולוגית.
ללמוד תסריטאות זה כמובן הרבה יותר קל, אבל המצבי רוח.. המוזה.. משהו שקשה לי להתמודד איתו.
אז כששואלים אותי מה אני רוצה להיות בעתיד אני שותקת ואומרת בקול הכי בטוח בעצמו :"עוד לא בחרתי סופית".פחח.
שכחתי לספר שגם בבית היחסים מחוממים במיוחד,
הם תמיד היו, אבל לפעמים הגיעו תקופות של שקט,
אולי זה הגיל, אולי אני פשוט לא מוכנה להבין, אולי אני צריכה להמשיך להרגע ולשתוק.
כבר שבועות שהכל על קצה החוט, שיחות שמסתיימות בריבים, עקיצות מכל הכיוונים,
כן, קשה להבין את ההורים שלך לפעמים,
בימים האחרונים זה עובר,
כל פעם שמשהו עובר את הגבול, פוחח לרוץ לחדר, טיפות הרגעה,
וסטלה לפחות לחצי שעה, רק ככה אני מסוגלת לשבת שעות ולא לענות לה, לשמוע אותה מדברת ומדברת ולא להבין מילה.
בכל מקרה, בשבוע הבא אני הולכת לקנות משהו טבעי יותר. ולא , לא מה שאתם חושבים.
חוץ מזה, הכל מצויין, את הערבים אני מבלה עם בייב, ולא ממש מעניין אותי איפה אני ועם מי, ועם כמה טמבלים, העיקר שיש בירה ופוזיק.
טוב הלכתי להכין קפה, אז.. שיהיה לכולנו שבוע מוצלח.
אוהבת אותך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Mind Factory
