Angel Fall

Отпусти меня из омута глаз твоих,
Мир слишком тесен для нас двоих,
Я не могу так: ненавидеть и любить,
То морозы лютые, то жар в груди

Отпусти меня из омута глаз твоих,
Мир слишком тесен для нас двоих,
Я не могу так: ненавидеть и любить,
То морозы лютые, то жар в груди

Когда падаешь, но чувствуешь, что взлетаешь,
Когда замерзаешь, но в груди пожары, знаешь,
Когда дождь не оставляет сухого места,
Но ты ждешь, когда она выйдет из подъезда.
Когда по СМС приходит жирная точка - поздно! Точно!
И ты не можешь спать ночью.
Не по себе от случайных встреч и взгляд
Этот - мой медленный яд, я как пленник света.
Когда твои чары для кого-то - просто смех,
Глубина глаз или золото волос,
И мне не нужно слез твоих. Не уверен я.
На том конце провода - "Верь мне!"
Ты моя истерика!
И мне других не надо, когда забыть хочу,
И достаточно лишь слова, но я молчу,
Снова под окнами бродить словно случайно устал я.
Устал от любви и отчаяния...

Отпусти меня из омута глаз твоих,
Мир слишком тесен для нас двоих,
Я не могу так: ненавидеть и любить,
То морозы лютые, то жар в груди

Мы обрезали друг другу крылья,
Задыхались от боли и бессилия,
Так стараясь страсть унять страшную,
Стать настоящим единым, целым и неделимым.
Где оно? От страданий кровь стыла в венах,
Мне опостырела эта пустыня,
Эта постель, слова "Прости",
Пустые, как и ты сама.
Отпусти меня, кричу, отпусти!!!
Я презираю простыни,
Впитавшие лоск волос твоих,
Господи, твой голос,
Несший сотни ласк и вызывавший слез море...
Горе мне! И тебе горе!
Устали спорить, строить сердец пристанище,
Это не любовь, слышишь, чистилище!
То ли тонем мы, стеная, стонуще,
Душу разрывая, обожаемые,
То ли улетаем!?

Отпусти меня из омута глаз твоих,
Мир слишком тесен для нас двоих,
Я не могу так: ненавидеть и любить,
То морозы лютые, то жар в груди

Отпусти меня из омута глаз твоих,
Мир слишком тесен для нас двоих,
Я не могу так: ненавидеть и любить,
То морозы лютые, то жар в груди

אני יודעת. אני פשוט אלך.

להעלם לכמה שצריך.

לכמה שאפשר. בלי להראות עקבות.

אני חיה עם זה. עם עצמי.לבד.

ביי.

I walk alone
Think of home
Memories of long ago
No one knows I lost my soul long ago

Lied too much
She said that she's had enough
Am I too much
She said that she's had enough

Standing on my own
Remembering the one I left at home
Forget about the life I used to know
Forget about the one I left at home

I need to run far away
Can't go back to that place
Like she told me
I'm just a big disgrace

Lied too much
She said that she's had enough
Am I too much
She said that she's had enough

Standing on my own
Remembering the one I left at home
Forget about the life I used to know
Forget about the one I left at home
So now I'm standing here alone
I'm learning how to live life on my own

Lied too much
I think that I've had enough
Am I too much
She said that she's had enough

I'm standing on my own
Remembering the one I left at home
Forget about the life I used to know
Forget about the one I left at home
So now I'm standing here alone
I'm learning how to live life on my own
Forget about the past I'll never know
Forget about the one I left at home

Empty spaces - what are we living for? Abandoned places - I guess we know the score.. On and on! Does anybody know what we are looking for? Another hero - another mindless crime. Behind the curtain, in the pantomime. Hold the line! Does anybody want to take it anymore? The Show must go on! The Show must go on! Inside my heart is breaking, My make-up may be flaking, But my smile, still, stays on! Whatever happens, I'll leave it all to chance. Another heartache - another failed romance. On and on! Does anybody know what we are living for? I guess i'm learning I must be warmer now.. I'll soon be turning round the corner now. Outside the dawn is breaking, But inside in the dark I'm aching to be free! The Show must go on! The Show must go on! Yeah! Ooh! Inside my heart is breaking! My make-up may be flaking! But my smile, still, stays on! Yeah! oh oh oh My soul is painted like the wings of butterflies, Fairy tales of yesterday, will grow but never die, I can fly, my friends! The Show must go on! Yeah! The Show must go on! I'll face it with a grin! I'm never giving in! On with the show! I'll top the bill! I'll overkill! I have to find the will to carry on! On with the, On with the show! The Show must go on.

ההצגה חייבת להמשך.. ולנצח.. מילה שלי. לנצח.

אני כל כך מתחברת לשיר הזה.. מילה במילה.

 והחיוך עדיין יהיה על הפנים. למרות שבפנים. הכל מרוסק.

Will you, walk me
To the edge again
Shaking, lonely, and I am drinking again
Woke up tonight and no one's here with me
I'm giving in to you

Take me under
I'm giving in to you
I'm dying tonight
I'm giving in to you
Watch me crumble
I'm giving in to you
I'm crying tonight
I'm giving in to you

Caught up, in life
Losing all my friends
Family has tried, to heal all my addictions
Tragic it seems, to be alone again
I'm giving in ... to you

Take me under
I'm giving in to you
I'm dying tonight
I'm giving in to you
Watch me crumble
I'm giving in to you
I'm crying tonight
I'm giving in to you


I look forward, to dying tonight
Drink 'til i'm myself, life's harder every day
The stress has got me
I'm giving in
giving in,
Giving in, no!

Take me under
(I'm killing all the pain)
I'm dying tonight
(I'm sick of all this faith)
Watch me crumble
(I'm killing all the pain)
I'm crying tonight

I'm giving in to you
Take me under
I'm giving in to you
I'm dying tonight
I'm giving in to you
Watch me, crumble
I'm giving in to you
I'm crying tonight
I'm giving in to you

 מהראש חזרה אל הלב,

 מהמילים חזרה אל השקט.

אני חזקה יותר.

ולא משנה מה הנסיבות אני אלמד לחיות או למות עם זה.

ויש רק דבר אחד בעולם שיכול לשבור אותי.

וגם הדבר הזה צריך להתאמץ ממש ממש חזק כדי להצליח.

וכל השאר.. רק עוד מכשול בחיים.

הגעתי עד לכאן.. לפרוש עכשיו?

לא נראה לי.

אני אעשה עוד שינוי קטן.

עד שאמצא את מה שנמצא בפנים.. עמוק עמוק בפנים..

ואז כבר לא יהיה לי ממה לפחד..

אני חייבת להבין בדרך זו או אחרת שאני הורסת את עצמי מבפנים, שאני אחראית על כל מה שקורה לי, אני אחראית על העובדה שאני מרגישה רע כל הזמן, אני זו שגורמת לכל זה.

תמיד ידעתי שכל תקופה היא זמנית,ושאם לרגע הכל נראה שבור וחסר תועלת אז עוד כמה דקות התחושה הזאת תעבור, ואם מדברים על תקופות אז תמיד יש משהו שבא ומשפר את ההרגשה.

אחרי שעברתי כמה דברים בשנים האחרונות, קבעתי יותר מדי עובדות לגבי החיים ופסלתי יותר מדי אפשרויות שיכולות להוביל אותי בדרך הטובה ביותר.

באיזשהו שלב נתקעתי, ואני פשוט לא נותנת לעצמי להתאושש ולשכוח את זה,

אני רוצה לחשוב שאת התקופה הכי קשה שלי עברתי.. לפחות לזמן הקרוב,

ולמרות שקצת קשה לי להמשיך הלאה עם כל הבדיקות וההרגשה הגרועה,

הבחילות, הסחרחורות, הכאבים, הבדיקות.. כל זה לא תורם לי, בסך הכל אף פעם לא נתתי משמעות כזאת גדולה לכאבים קטנים שבאים והולכים ועכשיו אני לא מצליחה להתרכז בחיים שלי מבלי לסבול כל הזמן מבעיה כלשהי, ואני כבר כבר בטוחה שזה נפשי, כי.. זה לא יכול להיות, אני כמעט בטוחה שזה בראש שלי.

אולי זאת טראומה, או חרדה מקשיים, יותר הייתי מתחברת לחרדה משינויים משמעותיים.

אני מנסה לעשות דברים שיעשו לי טוב, דברים שישכיחו ממני את הכאבים את הפחדים.. אבל..

אין הרבה דברים כאלה, וקצת קשה לשכוח ממה שהיה, אם יש לך בדיקות כל הזמן.. ואני מפחדת מבדיקות.. אוחח כמה שאני מפחדת מבדיקות.

אני מפחדת לקבוע דברים לטווח ארוך, כי אני באמת ובתמים לא מאמינה שאני אגיע למועד הזה..

אני.. לא מצליחה לראות את עצמי חיה בצורה נורמלית.

דאמט למה כל כך הרבה בעיות? אני לא מצליחה להבין, ואמא שלי גם כן, היא לא עוזרת לי בהרבה.

היא רוצה שאני אלך לכמה שיותר בדיקות ולכל ההפניות שנתנו לי כדי לשלול כל דבר,

ואני יודעת שאחרי שהבדיקות האלה יגמרו , אז יהיו עוד בדיקות, כי אין חלק בגוף, שלא עושה לי בעיות.

וברגע שאני התחלתי לחשוב שכל העניין של הניתוח נגמר.. אז התקשרו אלי ממרפאה ואמרו לי שקיבלו את התוצאות של הניתוח שלי וקבעו לי תור..

ואני מפחדת לחשוב..אפילו לחשוב..

אני נזכרת.. אותו ערב שקבעו לי ת'תור המזדיין הזה אחרי שעות הפעילות של הרופאה.. לבוא עם ההורים לדון בדחיפות על הניתוח.. אני זוכרת.. ועל מה יש לדון עכשיו?????? על מה?????

כוס עמק.. שידונו כבר על איזה ארון יש להכין בשבילי.. דאמט.. בא לי לחתוך את עצמי לחתיכות.

נשבר לי מזה..

כל הלחץ האינסופי הזה..הבגרויות.. יום למחרת התור לרופא.. עבודה,תאטרון... יום רביעי את התור לאולטרה סאונד לשלילת אבנים בלאט בכיס מרה.... כוס רבאאאאאאאאאאאאאאק...

נשבר לי.. בלאט.. אף פעם לא חשבתי שאני כזאת פסימית..

אף פעם לא הייתי במצב כזה.. אף פעם.. ואני כבר לא יודעת מה יותר מדורדר אצלי המצב הבריאותי או הנפשי.. ואם אין  שום תקווה שיום אחד אני ארגיש טוב עם עצמי.. שלא יכאב כלום .. אז זין על החיים האלה.. מי צריך את זה בכלל .

 כמו שאמרתי.. עוד כמה רגעים גם התחושה הזו תעבור.. כמו כל רגע ייאוש.

פשוט למדתי להכיר את עצמי.

מחרתיים.. יש לי תור לרופאה .. מחרתיים יהיה בדיוק חודשיים ושבועיים לניתוח שעברתי ובדיוק חודשיים ושלושה שבועות לאותו יום רגיל שהלכתי לאולטרה סאונד ומיהרתי לא לאחר לתאטרון. אני ממש מקווה שמחרתיים אני אבוא לתאטרון.. לא כמו בפעם שעברה.

יום שני מקולל.

הרחק הרחק.. אני שם..

נשארתי..

שם..

איפה שעוד לא פגשתי את אותה אחת שאני עכשיו..

שם עוד לא נשברתי..

שם עוד לא נשברו החלומות שלי..

שם..

אני לא יודעת איפה..

אבל יש מקום כזה..

הלכתי משם.. מבלי לזכור את הדרך בחזרה..

ומה שנשאר לעשות מעתה והלאה.. זה להמשיך להתקדם קדימה..

אולי יום אחד אראה שאני מסתובבת במעגלים ואראה את המקום המדהים.. שלא קיים..

רק אל תקשרו לי את הידיים... אני מבטיחה לא לנסות לחנוק את עצמי..

רק לפרוש ידיים ולעוף.

לתמונה הזאת יש כל כך הרבה משמעות בשבילי.

וזה הרגע בו אני פונה לדרך אחרת..

שתי דרכים מתפצלות..

לי יש בחירה אחת..

בחרתי.

בלי לחשוב..

בדרך אחת.

אי אפשר לחזור..

הדרך חזרה נסללת במוקשים בדיוק אחרי כל צעד וצעד..

אסור לאבד שום דבר בדרך .

אסור להביט לאחור.

אסור להזכר בנופים.

צריך להמשיך ללכת ולהנות מהשדות שרואים מקדימה..

שדות פורחים..

ניתן אפילו  להריח את הריח של החופש..

נופים כל כך מרהיבים מלפניי.

לא.

לא!!!!

אל תביטו מקרוב יותר!!!!!!!!

אוקיי..

מאוחר מדי..

מרוצים?

עכשיו גם אתם יודעים שזה רק רקע..

תפאורה..  

 אז אולי זה לא נופים אמיתיים.

אז אולי זה סתם פלקט יד שנייה שתלו במיוחד בשבילי כדי להמתיק לי את הדרך.

לכו לעזעזל.

מתישהו פגשתם משהו אמיתי בחיים שלכם?

כל הדברים הכי אמיתיים שפגשתי היו הכי שיקריים שרק אפשר.

אז לכו לעזעזל , טוב?

אותי לא תשכנעו בזה.

פחח נופים.. שדות.. עלק.

אל תסתכלו יותר מדי על נופים וכל השיט.. תזכרו שתמיד יש ת'חרא על האדמה של החמור שעבר שם יום לפני .

יום יום.

הכל חשוך.

ריח של טירוף באוויר.

בסך הכל אני עם עצמי.

עוד אנשים שאני לא מצליחה לראות.

אני נאחזת בשיער הזה..

פעם הייתי נוהגת לתלוש אותו מעצמי.

 כבר ממזמן הפסקתי עם ההרס העצמי.

ועכשיו אני כבר נהרסת בלי לנסות אפילו.

העור מתקמט והפנים שוב נרטבות.

הלב כולו מורעל ממחשבות מפחידות והזויות..

ואני רק מבקשת.

 דאמאט תנו לי להוציא את זה...להשליך את זה ממני.

פעם חשבתי שלהרגיש זה כואב.

אתם יודעים כמה זה כואב .. לא להרגיש בכלל?

לא, אתם עוד לא יודעים.

ואני שוב בשקט.. מדי פעם דקירות עדינות כאלה שגורמות לך להתקפל ולמות..

למות כמו שאף פעם לא חשבת שאפשר..

מוות פנימי.. איטי... הרגשות מתות..

 הלב מתקרר ומדי פעם יש עקיצות של קור ..

כמו דקירה של מחט..

הקיר הזה..

הקיר הזה הופך לאויב..

האויב הכי גדול שנותר לך.. חוץ מאתה עצמך..

הקיר הזה שעומד שם.. יציב כל כך..

 ורק אתה יכול ליפול ולהשבר.. אבל הוא לא..

הוא לא נשבר!!!

ואני? אני נראת בדיוק כמו שאני מרגישה..

משקפת כל טיפת כאב וייאוש שיש בי..

הם לא רואים.

ובמה נשאר  להאמין?

אם הם לא רואים.. הם גם לא יראו.

ואני יוצרת מציאות. 

יש לי בקשה אליכם נאצה נחמדים..

לא מעניין אותי מה אתם חושבים עליי.

רק תשמרו את הדעות שלכם לעצמכם.

כבר שמעתי מספיק כמה שאני שרמוטה וזונה וכל מה שאתם חושבים בלי להכיר אותי אפילו.

נשארת שם..

לעמוד עירומה בתוך קערת סכינים חסרת תחתית.

כל תזוזה קטנה חותכת עמוק יותר.

כל תזוזה קטנה מגדילה את הכאב.

מכל תזוזה הקערה מתמלאת ביותר ויותר דם.

כך אני נותרת ללא תזוזה.

מנסה לנשום בקצב אחיד, מנסה לא לזוז הרבה.

לפעמים מתעורר הרצון פשוט להתחיל לרוץ לאנשהו..לנסות לצאת..

אבל ההגיון מעיר אותי בידיעה שאמות מפצעיי.

לפעמים אני רוצה ליפול,

 הכאב כבר בלתי נסבל.. ליפול ולא לחשוב על מה שיהיה..

אבל אני עדיין עומדת.. בתוך קערת סכינים חסרת תחתית.. בלי יכולת לזוז.

עם כאב בלתי נסבל וחוסר אונים שמכאיב בכל רגע ורגע מחדש.

בכל רגע ורגע...... מחדש.

Do you dream, that the world will know your name
So tell me your name
Do you care, about all the little things or anything at all?
I wanna feel, all the chemicals inside I wanna feel
I wanna sunburn, just to know that I'm alive
To know I'm alive

Don't tell me if I'm dying, cause I don't wanna know
If I can't see the sun, maybe I should go
Don't wake me cause I'm dreaming, of angels on the moon
Where everyone you know, never leaves too soon

Do you believe, in the day that you were born
Tell me do you believe?
Do you know, that everyday's the first of the rest of your life

Don't tell me if I'm dying, cause I don't wanna know
If I can't see the sun, maybe I should go
Don't wake me cause I'm dreaming, of angels on the moon
Where everyone you know, never leaves too soon

This is to one last day in the shadows
And to know a brother's love
This is to New York City angels
And the rivers of our blood
This is to all of us, to all of us

Don't tell me if I'm dying, cause I don't wanna know
If I can't see the sun, maybe I should go
Don't wake me cause I'm dreaming, of angels on the moon
Where everyone you know, never leaves too soon

You can tell me all your thoughts, about the stars that fill polluted skies
And show me where you run to, when no one's left to take your side
But don't tell me where the road ends, cause I just don't wanna know, No I don't wanna know

Don't tell me if I'm dying
Don't tell me if I'm dying
Don't tell me if I'm dying

אני מתפלאת מהיכולת שלי לשמור אותי לעצמי.

לסגור ולהתכנס.

לשמור ולקרר.

להשאר עמוק בפנים.

ולא לתת לשום דבר לפרוץ אחוצה.

הנה שוב אני מוצאת את עצמי תוהה ושוקעת במחשבות,אני מתחילה לפתח תסמונת הקונכייה שזה העובדה שאני מתחילה יותר ויותר להתכנס בתוך עצמי עד כדי כך שאני יכולה לנתק את עצמי בצורה מוחלטת מכל מה שקורה מסביבי, זה אפילו נשמע משעשע, נשארתי היום בבית, לא הרגשתי את הצורך הזה לקום בבוקר, כאילו שאם אני אמשיך לישון אז הכאבים לא יחדרו לי לחלום ולא יעירו אותי משינה, בכל מקרה, כמו שציפיתי אמא שלי משתגעת שאני לא הולכת לבית ספר, מה הטעם לבוא לשם אם גם ככה בסוף ישחררו אותי, עקב בחילות וכאבים מטורפים, זה לא שווה.

אני מוצאת את עצמי נזכרת בזמנים שבהם הייתי שקועה בשטויות ובחוסר מעש ,קוראת את המכתבים הישנים שהייתי כותבת וכל כך מתגעגעת לזמנים שהייתי תמימה , לזמנים שחשבתי שכל מה שיש בעולם זה אהבה, בילויים, וודקה, וחיים יפים ללא כל סכנות ואי נעימויות.. חח הגזמתי קצת, לא הייתי עד כדי כך נאיבית, אבל.. אם נשווה למה שאני עכשיו אז התקופה ההיא לעומת התקופה הזאת הייתה התקופה שבה הייתי הכי נאיבית בחיי.

פעם הייתי מתכננת לעתיד הרחוק.. עכשיו אני לא מרשה לעצמי אפילו להתחייב למעלה משבוע לפני.. כי החיים שלי נהפכו לכאלה לא צפויים פתאום..כל יום משהו יכול להתהפך ולהפוך לי את כל התוכניות ... ואני מתגעגעת לשיגרה המתוקה של לקום בבוקר .. להדליק סיגריה.. להכין קפה.. ללכת לבית ספר.. לחזור מהבית ספר.. לשבת בשולחנות..לשתות קולה עם חברות.. ללכת הביתה.. לסדר פה ושם.. לנוח ולצאת בערב עם חברים..

זה כבר לא אותו הדבר... ואני מרגישה שכל החיים שלי כבר לא אותו הדבר..

משהו נאבד לי .. ואני אפילו לא יודעת מה.. משהו.. לא שם יותר.. כאילו.. אני לא יודעת אפילו אם אני עצובה.. אבל.. משהו.. כבר לא יהיה יותר בחיים שלי.. אולי זה אני.. שאיבדתי קצת מהאור שהיה טמון בי תמיד.. אולי זה אני שהתחלתי לראות את הכל בראייה אחרת לגמרי.. אולי...לא יודעת.

אני מרגישה .. שעוד מעט כל זה יגמר ואז.. אני לא אדע איפה לחפש את עצמי..

אין לי אפילו מילים מתאימות לבטא את כל זה..

לפני שהתגלגלתי למקום הזה.. המקום הזה שפתאום אני תלויה בדברים שלא הייתי תלויה לפני זה.. תלויה ברופאים ובבדיקות שאצלי הן יהפכו לשיגרתיות.. אני... דאם.. לא יודעת להסביר.

אולי זה בגלל שאף פעם לא הייתי טובה בשינויים, לעולם לא ידעתי להתמודד עם דברים שמשתנים במהירות גבוה מידי.. תמיד פחדתי וניסיתי לעשות הכל כדי שכל מה שישתנה יחזור להיות כמו שהיה פעם.

והנה פתאום, לא רק שכל החיים שלי השתנו, גם אני... בעצמי השתנתי, והעניין הוא שעוד לא מצאתי בסיס חדש למה שאני.. למה שנהייתי.. לא מצאתי סופית את האדם החדש, את הערכים שלו, את המותרות שלו..ועד שאני לא אמצא אותו, אז... הוא חסר אישיות בשבילי.. העניין העצוב שהאדם הזה הוא.. אני..

כשאני אמצא את עצמי.. ואבסס את כל מה שאני מחדש.. את התכונות הרעות.. התכונות הטובות.. הערכים.. אז.. אהיה.. אני!   

ולמרות כל זה, אני מרגישה בלתי מנוצחת, מרגישה חזקה, מרגישה כל כך יציבה, למרות הכל..

אני יודעת שאסור לי לחפור מדי ברגשות שלי ואסור לי להכנס יותר מדי למחשבות שאני מדחיקה ..

כבר הבנתי שיש דברים שעליהם להשאר עמוק עמוק בקופסה סגורה בראש..

מה שכן, יש גם הרבה מאוד דברים שהבנתי,  דברים שעשיתי בצורה הלא נכונה,

הייתה לי נטייה לרחם, לרחם ולקחת ללב את כל מה שמסביב, לנסות לעזור ולפגוע עוד יותר, מה שהבנתי.. לעולם.. אבל לעולם.. אל תרחמו על אף אחד.. אני אפילו לא רואה צורך להסביר למה.

לעולם אל תפגעו באוייבים שלכם, בסוף עוד תגלו שהם אלא שיצילו אתכם בשעת צרה.

ועוד כמה דברים שאשמור אותם לעצמי, בכל מקרה, אני בן אדם אחר לגמרי.

טוב אני אעצור את עצמי כאן לפני שזה יגלוש לשיחה חסרת סוף על החיים שלי וכל הדברים האלה שאפשר להכניס תחת ההגדרה :"חפירה ממשוכת" ואסיים בזאת את הפוסט.

כמו ששמתם לב, פינקי (ידידי האהוב) התחיל לעדכן בבלוגי המפורסםXD

נ.ב

אמא שלי עשתה סדר בחדר שלי ומה שהיא מצאה וזרקה זה עשרות אלפי קלפים של סאקורה ויוגיהו..O_O

נעבור לתמונות:

אני ומרקו:

אנו ומאשידזה.

אני שחורה מדי.

PINKY

הדבר היחיד שעוזר לי להיות מודעת למצב שלי ולא להשלות את עצמי זה להסתכל לקושי בעיניים וללכת לקראתו עם כל הנחישות שרק אפשר,

היום ראיתי את ההפניות :

חשד לאבנים בכיס מרה.

ולחיידק אלים  בקיבה -(הגורם לסרטן קיבה).

ועוד כאבים בבית החזה.. אני מאמינה שזו כבר בעיה אחרת לגמרי..

כמובן שצריך לעשות בדיקות כדי לשלול את זה.. או לצערי.. להפך..

אני כבר לא מפחדת אפילו, אני כבר.. כל כך אדישה לזה.. כבר נמאס לי.

אני מתחילה לחשוב שמגיע לי. כי שום דבר לא קורה סתם ככה.

אז אוליי... כל העניין הזה גרם לי לשכוח לגמרי את כל החלק הרגשי...

להשליך את החלק הזה מהחיים שלי לגמרי,

להיות ריקה .. בטכלס זה כל כך פוגע.. שהכאב לא נגמר. וזה לא עובר.

זין על הכל. באמת באמת .

אני לא יודעת מה לחשוב, והמצבי רוח שלי משתנים מרגע לרגע.

מאז ומתמיד הייתי פסימית,

אך מצד שני תמיד ידעתי שהכל לטובה,

אפילו מצאתי צד טוב בניתוח הזה,

והנה, הוקוס פוקוס, וליקה שוב נמצאת עמוק עמוק בתחת,

אז זה או שאני עומדת לפני עוד סידרה של טיפולים במקרה הטוב תרופתיים..

או שיתמזל מזלי וזה סתם איזה שיט שיעבור לפני הבדיקות בכלל..

לפי איך שזה מרגיש עכשיו בא לי לבלוע איזה 60 כדורי שינה ולצלול לשינה עמוקההה עמוקה..

וסתם מונולוג שמאוד מאוד אהבתי.

הסצינה

הלכתי לרופאה היום, היא שלחה אותי למומחה פנימית כי הייתי לי נפיחות בבטן העליונה, הרופאה המומחת שאלה אותי כמה שאלות ושלחה אותי לעוד אולטרה סאונד,בדיקת מעבדה לנשיפה, ועוד בדיקת של איזשהו חיידק בקיבה..ולמה? היא אמרה שיש לי רגישות ונפיחות בקיבה..

שאלה על בחילות, הקאות, דיאטה.. ומרשם לכדורים לבינתיים...

חח כבר אין לי כוח לבכות, כבר אין לי כוח אפילו להתחנן שיהיה בסדר, כבר אין לי כוח לשום דבר.. אין לי כוח לנשום.. אין לי כוח לחשוב... אין לי כוח לקוות, אין לי כוח להלחם נגד שום דבר.. לא רוצה שום דבר..

לא אכפת לי משום דבר..שכל העולם יחרב ... לא אכפת לי..

אם העולם שלי מתעקש להתפרק,.. אני פשוט אתן לו לעשות את זה .. ואראה לאן זה ישליך אותי...ומה ההורים שלי מתכוונים לעשות?

שולחים אותי לפסיכולוג...הם אומרים שאני שוקעת בדיכאון... שיש לי מראה אובדני..

פחח... איך אפשר להיות שמח ומאושר כשאתה כל שבוע עובר בדיקות למיניהם ומרגיש חרא.. כנראה שזה מגיע לי.

מצויין.

פאק איט. כבר אמרתי. לא אכפת לי.

Now i'm Stronger than yesterday
Now it’s nothing but my way
My loneliness ain’t killing me no more

I am stronger

מיום ליום, יותר אדישות, בסוף אני באמת אשנא את כל מה שמסביב, הרבה יותר ציניות וקרירות, אבל היי הכל בהרבה יותר הומור. *חיוך*.

העולם בסרט,

אני חלק מהעולם,

בסרט משלי,

 מנסה לעקוב אחרי העלילה של כולם,

מתחרפנת,

 מתאשפזת במוסד סגור

 והנה,

 הסוף הטראגי של אנג'ליקה .:D

אין הרבה מה להוסיף, בינתיים אני רואה את השקט שמתקרב.

המתכונת מסתיימת בעוד יומיים.

מחר תור לרופא, בדיקות.. התוצאות צריכות להגיע בקרוב,

אנשים מוזרים שמטרידים אותי כנראה מתחילים להבין שזה כבר לא מלחיץ אותי יותר.

אנשים מעצבנים שמנסים להעביר עלי ביקורת הולכים נחוי.

קיצר. חח איזה לגיטימציה יש לחיים האלה להיות.. פשוט..... חיים.

חח

אל תקשיבו ללב שלכם!!

אין לכם מושג כמה שזה קשה להבין בסוף שראיתם את המציאות בדרך שגויה.

ביום רביעי יש לי תור לרופא, המטרה היא שישלחו אותי לשני בדיקות שונות לגמרי.

אני חולה גוססת, הראש מתפוצץ, שיעול, וכל מה שלא צריך שלוש ימים לפני מתכונת, אה ומועד ב' בהסטוריה ביחד עם מבחן "מעבר" באנגלית.

מישהו מוכן לירות לי בראש?

רציני, אני מרגישה שיש אינסוף בעיות, ואינסוף חרא, והמצב לא משתפר.

ושום דבר לא נותן לי סימן כאילו הולך להשתפר בקרוב.

שיעבור כבר..

האם זה התקופה שבה אני מוכיחה לעצמי כמה אני חזקה?

אם אני אחשוב שזו באמת התקופה זה יתן לי יותר כוח?

לא.

"אמא אמרה לי שגם כשמחייכים חיוך מזוייף ומגעיל זה עדיין נותן סימן למוח וגורם לו להפריש חומרים שעוזרים למערכת החיסונית להתחזק" אני אקשיב לאמא מהיום.

השנה אכן חדשה, אבל בקשר לטובה יותר מהשנה שעברה אני לא בטוחה,

אתמול התקשרו אלינו מהמרפאה, יש לי תור ל12.1 ואני אפילו לא יודעת למה..

אני חשבתי שהסיפור נגמר, שעברתי את הניתוח הזה ושהכל מאחורי,

אבל פאק איט, אם ככה זה צריך להיות אז בסדר..דאם.

כבר ממזמן הבנתי שאין לי באמת שליטה על החיים שלי, 

וגם העולם התחרפן לגמרי, ואני נשבעת שאם זה לא יפסק אני אלך למשטרה , ובשיא הרצינות אני לא אתן לעצמי לפחד לחזור הביתה, וזה לא סרט אימה ואני לא מתכוונת להלחץ מכל שיחת "חסוי".. אז ג'ורג' המסתורי שלי, תלך להזדיין לפני שתלך לאבו כביר.

שיחות סטייל צעקה לא מתאימות לי באמצע הלילה  אוקיי?

וגם בלימודים, הזמינו את אמא שלי אתמול, והכל למה? כי לא שלטתי בעצמי, אבל השומר באמת בן זונה, אני לא מקללת סתם.

משום מה המנהלת לא אהבה את הצורך שלי לומר את האמת לשומר בפנים, אז היא הזמינה את אמא שלי לאתמול . אבל מה אני? פשוט לא אמרתי לאמא שלי, נחמד אה? הרי דאגתי שלא יהיה להם את המספר פלאפון שלה.

הם הבטיחו שילכו לקראתי, אז איך זה שבין התאריך 6.1-8.1 יש לי מתכונת ענקית בספרות מבחן ענק בהסטוריה על חומר של 26 דפים, מבחן באנגלית שיקבע אם אני נשארת ב 5 יחידות, ו... 2 עבודות בסוציאולוגיה, ועבודה בפסיכולוגיה?

כבר התחלתי להסתדר עם העובדה שלא יהיו לי בגרויות השנה.

מה נהיה איתי?

אני נזכרת בחורף שעבר,

מוזה חסרת מעצורים, החורף היה מדהים בעיניי, הסוד של הקרירות שיכלה רק לחמם אותי..

חורף יפה כל כך, הריח של הגשם, והרוח המדהימה שמפזרת ניחוחות מרעננים,

איפה הבן אדם שהייתי? איפה הבן אדם שיכל לבטא מצב כל כך עדין למליוני מצבי סחף?

אין.

החורף מכוער בעיני בדיוק כמו החיים,

והגשם רק מטנף אותי מדי יום,

הרוח המזדיינת רק גומרת לי להרגיש כמו שחקנית ראשית בסרט עם סוף טראגי.

שוב דבר לא יפה יותר, לא כמו שראיתי את זה בעבר.

נהייתי לבן אדם אחר , מכוער כמו העולם הזה. העולם שלי.

ואין יותר שום דבר לומר.

באמת שום דבר לומר.

אל תשנאו אותי. אל תאהבו אותי. רק תנו לי לדעת שאני לבד פה.

מהבדידות אפשר לצאת לעולם ולמצוא שוב אושר.

מהחיים המלאים ב"אושר" אי אפשר לצאת לעולם. רק למצוא עוד בדידות.

תהנו כל עוד העיניים שלכם סגורות, ברגע שהם יפתחו אתם תהיו באותה הסירה איתי.

ה' הבטחת לי שזה יגמר.