Angel Fall

שימו לב איך סטרתי את עצמי בשני הפוסטים האחרונים.

אבל זה ערבוב של רגשות, מחשבות, והכל בא לידי ביטוי במחשבות מנוגדות.

בכל מקרה, קצת על מה שעובר עלי.

מתכונת ראשונה במתמתיקה, קיבלתי  75+10 אני לא גאה בעצמי. יכולתי הרבה יותר.

בכל מקרה, במתכונת של היחידה ה-2 אני אקבל יותר.כי למתכונת הזאת למדתי.

בכל מקרה,  יום חמישי יש לי מתכונת בהסטוריה. ואין לי אפילו זמן לנשום.

חוץ מהלימודים?

אנשים חדשים, בערך.

הכל נראה כאילו שזה ההתחלה של הסוף,

אבל כנראה שהכל רק הסוף של ההתחלה.

הרבה לחץ,

אני לא יודעת אם אני עושה את הראסטות,

אני עייפה מדי מכדי לחשוב על זה,

אז היום אני מודיע לחבר של אמא שלי שאני מוותרת על הרעיון.

אולי אחרי הבגרויות, כשיהיה לי כוח נפשי.

אז אני מסכמת את הפוסטים האחרים במשפט אחד,

לא משנה כמה זמן יעבור, הזמן רק יוכיח כמה שהכל יותר אמיתי ממה שחשבנו.

להתראות לכם.

אני מרגישה מקוללת, כאילו שזה הדרך המגעילה שאני אמורה להיות תקועה בה.

אני לא רוצה לשקר, ולא רוצה לנסות לזייף.

טוב אז איתי זה אף פעם לא עובד, אף אחד לא מושלם. ובמיוחד לא אני.

אז סליחה שאני הרבה יותר מתוסבכת מהרבה מאוד בחורות,

וסליחה שאני לא יודעת להתפשר, אף פעם לא ביקשתי הרבה דברים,

אף פעם לא ביקשתי יותר מסתם אהבה , חיבוק וקירבה.

אף פעם לא דרשתי יותר מזה, תמיד רציתי משהו נקי, משהו אמיתי.

אז איך זה שכל מה שהיה לי עד עכשיו וכל מה שאני רואה מהצד הוא ההפך הגמור מהחלומות שלי?

אולי אני חיה בסרט, או מאמינה בדברים שבעצם לעולם לא היו קיימים,

אז , סליחה שהכל איתי נראה בזבוז זמן, סליחה שהכרתם אותי בכלל,

סליחה, אני צריכה קצת יותר כדי ללכת,

סליחה שגרמתי לכם להשלות את עצמכם, פשוט אצלי האשליה הזאת היא דרך חיים.

סליחה שאיתי שום דבר לא יכול להוית כמו שתוכנן,

סליחה שאני מוותרת כל כך מהר על הדברים היקרים לי מכל.

סליחה שאני פשוט לא יכולה לגרום להכל להיות קל יותר.

אני פשוט לא מצליחה להבין,

אני כל כך מאמינה בזה,

אני כל כך בטוחה בזה.

ולא משנה כמה יגידו לי .. לא משנה כמה היא תגיד לי.. אני יודעת שרק שם הייתה אהבה.. ולא עם אף אחת אחרת..

לא משנה כמה יגידו לי, וכמה ינסולשנות לי את המחשבה, לי יש את האמת שלי.. את הדעה שלי.. שקצת יותר מדעה..

סליחה שאיתי הכל מתוסבך..

אני פשוט לא מאמינה לעצמי,

על תאמינו לי , וותרו אנשים, אני לא רוצה לשקר,

ואם אין את הדבר הנפלא הזה שתמיד האמנתי בו אז אני לא צריכה תחליפים.

מה שכואב לי זה.. שכמעט אף פעם האמונות לא מתגשמות..

אנחנו תמיד מאמינים בדברים הכי קסומים.. אבל הם... נראים רק בסרטים...

ואם המשחק כל כך מלוכלך, אז אני חושבת שבסופו של דבר כולנו נהייה באותו החרא.. לצערי הרב..אני כל כך מצטערת לנטוש את העולם הנפלא שלי , את האמונות שלי שגוססות לאיטם.. את האשליות והחלומות שלי.. האלה שאף אחד לא ידע.. או שאולי ידע..

אני כל כך לא רוצה לעזוב את כל זה.. בשביל עוד דרך מסריחה..

של נסיון אחרון בלשנות את המציאות.

תקראו לי איך שבא לכם, תגיד שאני קיטשית, פתטית, איך שלא בא לכם.

אבל כן, אני מאמינה שאהבה אמיתית קיימת,

 לעולם שוב דבר לא יכול לנצח אותה,

לעולם שום דבר לא יכול לשבור אותה,

שום דבר ואף אחד לא יכול להרוס.

הדבר היחיד שיכול לשבור ולבנות ולחצות את כל הגבולות,

משהו שגם שנים יכול להשאר בלב גם אם הבן אדם רחוק ממך..

משהו שאפילו המוות נראה כמובן מאליו לידו.

משהו שחזק יותר מכל דבר.

שגורם לדמעות, לשיגעון, לאובדן חושים, לשמחה חסרת גבולות לעצב הרסני ביותר, געגוע כואב ומעיק,

הרגש היחיד שלא חולף, ולא משנה כמה שרוצים שהוא יעלם.

אהבה אמיתית, לעולם לא נגמרת,

דברים משתנים, מציאות משתנה, אנשים משתנים, עולמות נהרסים, מלחמות מתרחשות,והכל זמני,

אבל אהבה אמיתית, היא לעד.

ואני מאמינה יותר מכל, שאהבה אמיתית תמיד מנצחת.גם אם המלחמה ארוכה וכואבת ונראת אבודה וחסרת סיכויים. זה המשחק.

נגד כל הסיכויים.

אני מאמינה בזה.

ואתם תגידו מה שבא לכם.

אף אחד לא באמת מכיר אותי בשביל לנסות לשפוט אותי,

אף אחד לא באמת יודע מתי אני מסוגלת פשוט לעזוב.

אף אחד לא באמת יודע על מה אני יכולה לוותר.

אף אחד לא יודע אם אני באמת מפחדת לאבד. אני לא .

אף אחד לא יודע שפתאום יום אחד זה פשוט יכול להגמר.

אף אחד לא יודע, גם מי שחושב שכן .

אף אחד לא באמת יודע כדי לנסות לנחש מה יהיה הצעד הבא שלי .

אף אחד לא באמת יודע מתי אני יכולה לוותר וללכת למקום אחר.

אף אחד לא באמת יודע אם אכפת לי לוותר על דברים שפעם היו טובים בשבילי. אני כן.

אף אחד לא יודע שאני לא מפחדת להשאר לבד. ולא אכפת לי כמה שזה יהיה כואב.

אם אנשים בוחרים להתרחק ממני רק בגלל איזשהו פחד שאולי אני יום אחד אעזוב, אבגוד או משהו כזה. אז זה לא מעניין אותי.

אם אנשים מנסים להתחבר בכוח לאנשים אחרים רק כדי להשאיר להם ברירת מחדל אם יום אחד אני אחליט לפגוע או משהו כזה . אז זה מטופש.

אם אנשים חושבים שאני אחזור למקום שאליו אני שייכת . אז אנשים טועים.

אני יודעת שגם אם אצטרך ללכת מפה, לעזוב הכל, וגם אם יקח לי הרבה מאוד זמן עד שאני אמצא משהו חדש.. אני יודעת שאני אמצא דברים חדשים .. טובים יותר.

ולא משנה לאן אני אלך, תמיד אני אמצא משהו יותר טוב..

אז אם אתם כל כך דורשים ממני לעזוב אז סבבה..

אבל על תאשימו אותי אחרי זה כי אתם תתגעגעו לא פחות ממני..

ואני? אני אשכח,, אני מבטיחה.. כי אני? אני עוזבת למקום חדש.. ואתם נשארים באותו החרא..

אם אתם פתאום דואגים לאנשים שפעם בכלל לא עניינו אתכם והיו כמו צלע שלישי מסכן שתקוע בחור תחת הלא נכון .. רק כי אתם מפחדים שיום אחד אני אמצא משהו חדש ואלך, ואתם תישארו לבד.. אז אתם נואשים . ואני מרחמת עליכם..

אתם האנשים שהיו איתי בכל מצב.. בכל מקום.. פשוט הפכתם להיות כל כך שקריים.. מזוייפים.. אומללים.. מצטערת להגיד את זה.. ולמרות שאני אוהבת אותכם.. אני חושבת שאני פשוט מרחמת עליכם... ו.. לא רוצה להיות קשורה אליכם יותר..

ביי..

אם אתם חושבים שיש לכם כישרון אדיר ושאתם תפרצו לעולם גם אם לא יהיה לכם שום דבר בידיים אז אתם טועים.. זה לא הוליווד כאן.

פה אתם צריכים הרבה יותר מסתם כישרון כדי שיבואו ויהספו אותכם מהרחוב לאיזה אולפן הקלטות מפורסם. .תבינו את זה כבר וצאו מהסרט.

כי בסוף תמצאו את עצמכם עם הכשרון האדיר שלכם.. בתחת .. באיזה דירת חדר שכורה באיזור הכי מעפן .. וחבל.. אז דיי כבר עם האשליות.

I feel guilty

my words are empty

no signs to give you

i don't have the time for you



you say i'm heartless

and you say i don't care

i used to be there for you

and you've said i seem so dead, that i have changed

but so have you



guilty, guilty i feel so

empty, empty you know how to make me feel



i put a shield upon you

i didn't mean to hurt you

i would have only poisoned your mind

never meant to make you cry



you've been so thoughtless

i can see right through you

you used to be there for me

so don't you leave say goodbye

cause you have changed but so have i



i never thought that the time and the distance

between us made you so much colder

i'll carry the world on my shoulders

אולי כשאני אעלם..

כשאהיה החושך..

..אהיה הדממה..

 האם יהיה לך קשה לנשום בלעדיי..

בבקשה על תפחד.. כשחושך יגע לך שוב בכתף..

הפעם זו תהיה אני...

מה הייתי אמורה להיות?

בשביל כל הדברים שהייתי צריכה למצוא כדי לאבד...

אתה לא מאמין בשום דבר יותר..

אני יודעת..

אתה מכאיב לעצמך עכשיו....

אם הייתי המלאך הקטן שיכול להציל אותך הייתי עושה את זה..

אבל אני לא ..

אני השטן בכבודו ובעצמו שהרס אותך...

ונתן לך ללכת בדרך המוטעת..

אתה היית המלאך הקטן שגרם לי לסטות מהדרך שלי.. המרושעת.. הכואבת..הריקה...

ועכשיו אתה מוצא את עצמך בגיהנום .. בגיהינום שלי...

ואני מוצאת את עצמי בגן עדן שלך... המקום שבו היית אמור לחיות באושר...

אני מצטערת אהובי... אני רחוקה ממך עכשיו ...

אני מוכנה לקחת את הכאב שלך... שלקחת ממני.. שהצלת אותי ממנו...

אהובי,

הייתי לוקחת ממך את הכאב... את הריקנות.. את התחושה הזאת..

היא שייכת לי .. היא נועדה בשבילי מההתחלה..

אני הסבל שנולד לחיות את זה..

ואתה , המלאך שלי. אבוד בחשכה שלי..

אבוד בדרך הזאת, הדרך שאתה לא רגיל אליה...

אני פה מביטה בחלון.. הכל מואר כל כך .. האור שאתה רגיל אליו...

תגיד לי שאם אני אמות בשבילך אתה תיקח אותי אליך..

אני לא מוצאת את הדרך ..אני צורחת... אבל אתה לו שומע..

זה רחוק מדי..!!!!            

לא יכולה להמשיך פה יותר...

תציל אותי!!!

זה עכשיו או לעולם לא ..

אני מתה ... הדמעות שלי הן השמחה שאתה בוכה..

לא יכולה לצעוק הכל אחוצה..

תציל אותי בבקשה...

מלאך שלי,

אתה נמצא בגיהינום שלי...

מלאך שלי...

בוקר מיוחד .. אותו זוג זקנים שישבו בספסל בגן... מאכילים את היונים... הוא כמו תמיד יושב וקורא את העיתון שלו,, והיא מנסה להכניס למוחו איזשהי ראייה אחרת לעולם..

"ג'וזף הבט בעולם, אתה תפספס את היופי הזה ," אמרה הזקנה לבעלה..

"אני מעדיף להביט בעיתון ולראות את המצב שבו במדינה שלנו נמצאת עכשיו" רטן בעלה .

"המדינה תחכה לדור הצעירים, אנחנו איננו יכולים לשנות דבר" ענתה לו הזקנה ברוגע.

כך בוקר אחרי בוקר, ישבו זוג הזקנים באותו הספסל, נהנים מהיופי ומהגועל של העולם..

כך הייתי יורדת לגן , כדי להנות ביחד איתם..

כך עברו חודשים, הבקרים התקררו, יום אחד ירדתי לחצר ולא ראיתי את הזקן,

רק באישה ישבה בספסל וקראה עיתון.בעינייה עצב ובדידות..

אוקיי.. אז בואו נדבר קצת על מלונות בטוקיו..

טוב נו.. נדבר על זה בפעם אחרת ..

אז כמו שכולם מכירים את להקת הבחורות היפייפיות האלה שאף אחד עוד לא יודע מה יש להם בין הרגליים.. ><

אני לא הספקתי למצמץ ופתאום קלטתי שחצי מדינה התחילו למלמל כל מיני חארטות בגרמנית.. תופעה לא מוכרת ..

אני בכלל מניאקית אם חצי ממי ששומע טוקיו הוטל בכלל מבין מילה ממה שהם שרים.. ><

ומה שהכי עצבן אותי .. זה כתבה בעיתון..  "פריצה ענקית בעולם המוזיקה.. טוקיו הוטל  להקה גרמנית שהתפרסמה בישראל ברמות עצומות מאז רמשטיין.. אבל מי זוכר את רמשייטן אם יש לנו פה הצלחה אדירה.?"

מי זוכר את רמשטיין??????????????

כל מי שמבין טיפונת במוזיקה אולי?!?

כל מי שאוהב להקות לא רק בגלל העובדה המסתורית על המיניות של הסולן אולי?!?

מי זוכר את ראמשטיין? אני הולכת לתבוע את העיתון הזה..

אני מניאקית אם חצי ממי ששומע את המלון בטוקיו האלה לא חשבו בהתחלה שזאת בחורה שטוחה ואנורקסית פריקית אחושרמוטה..

פתאום אתם קולטים הרבה בחורות מסתובבות עם חזה מתוח בסדין ושיער שכביכול לא סורק שנה כדי להגיע לרמת ליפה כמו אצל הגיי הראשי הזה .. ביל ..

רדו מהקטע.. טוקיו הוטל.. זאת להקה מסחרית שהתפרסמה בזכות היותם בני 17 וחזות נשית ביותר..

בטכלס.. איזה קול לעזעזל יש לו ? יש לו קול של בחורה עם מגרשה שתקועה לו בגרגרת ..

ואתם עוד רוצים להביא אותם לארץ? לא מספיק בחורות בישראל כותבות פה סיפורי סקס שלהם עם הבחורות בלהקה?

כמה אסונות תביא עוד גרמניה? הדבר הכי טוב שיצא ממנה זה ראמשטיין..

אז זדיינו כבר מהוורידים בלאט.. ותתחילו לשמוע מוזיקה .. או שסתם תשמעו קולות של גירוש שדים או משהו.. זה כבר עדיף.

"אני כבר לא יודעת כלום,

היום אני חורשת כל הערב. "

אני כל כך מחכה שהחלום שלי יתגשם.

למרות שזה לא נראה ככה .

פה אני גמרתי.

הם נשברו.

וגם אני.

הכל מבוטל.

כל מה תכננתי.

לא ציפיתי .

מזוייף.

ומי אני שאני אגיד?

להתראות. סגור . הכל סגור.

אני מצטערת אמא,

פשוט , אני לא יכולה.

כל הדברים הכי הזויים קורים לי .. זה פשוט לא פייר.

אני לא מאמינה שעכשיו זאת הסיבה...

שוב זה שובר אותי.. עוד הדחקתי את זה עד עכשיו..

אף פעם לא הרגשתי כל כך רע.. אני פשוט הולכת מפה..

הולכת מהבית הזה..

מקווה למות וזהו ..

אני מתקלקלת .

מאבדת מוזה.

אין בי טיפת יצירתיות.

אני נטולת יכולת התבטאות.

אולי זה הלחץ. אולי זה משהו אחר. אין לי מושג.

אני מבטיחה שבקרוב אני אכתוב עוד איזשהו קטע. או אפרסם את הקטעים שכתבתי פעם.

שיהיה לכם אחלה סוף שבוע.

היה לי טוב שם, אהבו אותי שם, כיבדו אותי שם , דאגו לי שם,

אבל אני , הייתי חייבת לעזוב, רק כדי לחזור לסבל, למקום בו האהבה הינה אמיתית..

הייתי חייבת לעזוב את המקום הטוב הזה רק כדי להרגיש כאב שוב..

צדקתם עשיתי טעות, ואתם ידעתם, אבל לא הקשבתי לכם. אני אף פעם לא מקשיבה.

עזבתי הכל, חזרתי. נפגעתי. הלכתי. אני כל כך מתגעגעת לאנשים שאהבו אותי. לאנשים שהיו מוכנים לתת בשבילי את הכל באמת..

אני נשבעת, לעולם לא אביט לעבר.. לעולם לא אחזור לשם.. אני שונאת את מה שהיה.. ולעולם אני לא אחזור על זה שוב..

שום דבר ואף אחד לא יגרום לי לקחת עוד צעד אחורה. אף אחד לא יצליח להחזיר אותי לזמנים ההם.. ולא משנה מה יהיה ..

אני אוהבת את מה שיהיה , ולא אוהבת את מה שהיה.. ואם מתישהו שוב אני אפגוש את האנשים שיאהבו אותי באמת.. אני לעולם לא אעשה את אותה הטעות.. הטעות הזאת של לזרוק משהו טוב רק כדי לחזור למשהו ישן.. לעולם לא .

מי שחושב ש"יודע" על מה אני מדברת.. אז פשוט רדו מזה .. כי אתם חושבים לא נכון.. זה משהו אישי שלי..

אוף הכל כל כך מבאס. דיי כבר.

קודם כל כל מיני אנשים מוזרים מתקשרים אלי .. מחסוי ומפחידים אותי..

ועוד כל מיני אנשים מעצבנים מתקשרים מחסוי ומעצבנים אותי..

אז עכשיו גם אתיופים מתקשרים אלי לפלאפון ומבאסים אותי..

אז ככה התקשרה אלי איזה אתיופית בקשר לראסטות.. ואמרה שיש לי שיער חלש מידי..

אז ביום חמישי היא הולכת לעשות לי צמות... ועד אז אסור לי לחפוף.. ורק בשבוע הבא יהיה לי ראסטות.. רק בשבוע הבא.. כשהשיער שלי יתקשה.. אני אמות עד אז.. זה פאק.. זה פאקין .. שבוע... יש לי 2 מתכונות בתקופה הזאת.. איך אני אצא מהבית עם צמות צמודות שהמטרה שלהם להרוס לי את השיער? אוף. קיצר אני הולכת לדפוק ת'ראש בקיר או משהו.. אז .. ייאללה הלכתי למות.. ביי .

המקום המושלם בשבילי, השקט האהוב עלי, איי שם.. במקום כלשהו, ארצה אולי לחיות..

בבית קטן וחמים , שמשקיף אולי לשום מקום או אולי סתם למרחקים, המקום שבו ארגיש לראשונה כמו בבית...

בית קטן שיהיה רק שלי, במקום בו הכל רחוק, העבר, הכאב. הזכרונות, הקשיים.. האושר שהיה.. האושר שיהיה.. הכל .. מקום שאולי לעולם לא אחיה בו ..אבל אני יודעת שהוא קיים.. איי שם.. במקום שאני בטח לעולם לא אגיע לשם..

"כמה שיותר אחר יותר טוב,

הייתי אתמול כל כך עייפה שפשוט ישר אחרי העדכון האחרון פה הלכתי לישון וישנתי עד הבוקר..ואני עדיין עייפה, כנראה ש.. התקופה הזאת גדולה עליי...אני כבר מסתדרת עם העובדה שלא יהיה לי מגן במתמתיקה .. אז.. וויתרתי.

הלכתי להתקלח...

איזה יום מעפן, לא הלכתי לתאטרון היום עם העובדה שאני גם צריכה לעבוד עם הבמאי על מונולוג. אוקיי ביטלתי בשביל לנסוע לעשות ראסטות ואז הספר שעושה לי ראסטות התקשר אלי ואמר שהוא לא יכול היום ושנקבע ליום אחר.. וכמובן כבר כל כך נהרסו לי התוכניות שאין לי כוח לעשות שום דבר, אני גם לא מתכוונת לנסוע לתאטרון לשיעור רגיל.. ואפילו ללמוד אני לא רוצה . פשוט בא לי לבלוע כמה כדורים. שבוע כל כך עמוס. כל כך הרבה דברים לעשות. למה דברים נהרסים לי על הרגע האחרון. ס'עמק.

אני הולכת לישון. ומקווה להתעורר מחר בבוקר מחוסרת הכרה. בלאט.