עוברת עליי עכשיו תקופה לא טובה.
או שזה בעצם ההמשך של התקופה הלא טובה הקודמת.
אני כבר לא יודע להפריד ביניהן. איכשהו הכל נראה כמו רצף עגמומי כזה.
אבל עכשיו גם לא טוב לי בתפקיד בצבא.
אני מרגיש מנותק מהפלוגה, ששמים עליי זין ושאין שום התחשבות לגבי מה שאני אומר או עושה.
בחייאת, אני קצין כבר קצת יותר מיומיים (כמעט שנה כבר ליתר דיוק) - מה עם קצת גיבוי?
לא כל דבר שאני מחליט ישר צריך לפסול.
חרא הרגשה ברמה של לספור דקות עד היציאה הביתה ולא לרצות לחזור לבסיס.
ומחוץ לצבא - אותם חיים אפורים-שחורים ששום דבר לא קורה בהם.
אני כבר מתחיל להתייאש.
אולי אני פשוט לא עושה את זה נכון?
לא מכיר פה אנשים ולא מצליח להכיר אנשים כי נראה שכולם כבר בתוך הקבוצות שלהם...
ואני, שלא גדלתי פה ולא למדתי פה ואין שום מסגרת חברתית שאני יכול להשתתף בה פה נשאר מנותק בחוץ.
נכון שלא הכל שחור ושיוצא לי לצאת עם החבר'ה מהפנימייה פה ושם,
אבל בשביל שזה יקרה צריכים להתממש כל כך הרבה תנאים והתאמות כי כל אחד במקום שלו ובחיים שלו...
ולפעמים חסרה האופציה לקפוץ למישהו שגר 2 מטרים ממך וללכת לעשות משהו.
אבל באמת שכבר נמאס לי לחפור על זה, זה רק גורם לי להרגיש יותר חרא.
אני בקבע מלפני שבוע.
סוף סוף אפשר לחיות על משכורת שהיא לא משכורת רעב.
אתמול חבר טוב עשה מסיבת שחרור.
פתאום יוצא לפגוש אנשים שלא ראיתי כבר מלא זמן ולשכוח רגע את הבעיות ולהיזכר בכיף שהיה אז... לפני כמה שנים טובות בפנימייה.
מחר אני יוצא עם כמה חברים לרבוץ באיזה מעיין באיזור. סתם להעביר את הזמן, אולי לתפוס קצת צבע (או אולי משהו אחר 
)
אז הנה, זה לא שאני לא עושה כלום.
אז למה ההרגשה הזאת לא הולכת?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
X-Ray
