אחרון חדי הקרן

השמים היו תכולים עתה, והאוויר התחמם והלך; דבר לא נע במישור הקירח בואכה שער-האגארד. הנערה הלבנה, שאות לה על מצחה, התבוננה אל תוך עיניו הירוקות של הגבר הגבוה, והאישה הביטה בשניהם. באור השמש לא היה דבר מאיים בטירתו של האגארד, וקשה היה להאמין כי רובצת עליה קללה; היא לא הייתה אלא טירה עלובה, כעורה, מטה לנפול. צריחיה המעוותים לא דמו לקרני פר כל עיקר; יותר מכל דמו לקרניו המסועפות של אייל, חשבה מולי. או לאלו של בעיה, הרהר שמנדריק; גם היא לעולם לא מסתפקת בשתיים.

הנערה הלבנה אמרה: "עודני אני-עצמי. הגוף הזה מת; אני חשה בו נרקב סביבי כל העת. איך יכול גוף מת להיות אמיתי? ואיך ייתכן שיהיה יפה באמת?" מולי שבה וכרכה את גלימתו של שמנדריק על כתפיה של הנערה – לא מתוך צניעות או בושה, כי אם מתוך רחמים; היא רצתה למנוע ממנה לראות את עצמה.

"אספר לכן מעשה שהיה," אמר שמנדריק. "בנעוריי שימשתי שוליה למכשף האדיר מכולם, הלא הוא ניקוס הגדול, אשר את שמו כבר שמעתן מפי. אך אפילו ניקוס, שמסוגל היה להפוך חתול לפרה, עפר למים וחד-קרן לאדם, לא מסוגל היה להפוך אותי ליותר מטכסיסן-יריד. לבסוף אמר לי: "בני, טיפשותך כה נרחבת, וכישלונך כה מוחלט, עד כי אין ספק בלבי שהכוח הפועל בתוכך גדול מכל מה שאני יכול אף לחלום עליו; לרוע המזל דומה כי לעת עתה הכוח פועל אחורנית, ואפילו אני לא מצאתי את הדרך למשול בו. נראה כי את הדרך הזו יהיה עליך לגלות בכוחות עצמך ביום מן הימים; לצורך זה עליך לחיות עד לאותו היום. לכן גוזר אני, כי מהיום והלאה לא תתבגר, כי אם תתור ברחבי העולם ותוסיף דעת, עד אם תמצא את כוחך ותגלה מי אתה. אל תודה לי; קללה הטלתי עליך."

הנערה הלבנה הביטה בו בעיניה הצלולות, הנצחיות, של חד הקרן – מראן היה מטריד מעט בפנים הללו – ולא דיברה דבר; הייתה זו מולי ששאלה, "ואם תמצא אם הקסם – מה יקרה אז?"

"אז תוסר הקללה, ואני אמשיך בדרכי אל המוות, הדרך אותה התחלתי לפני שנים רבות כל כך. אפילו המכשף הגדול מכולם מזדקן ומת לבסוף." ראשו צנח על חזהו, ועיניו נעצמו; גבר רזה, בלוי, וצחנת זיעה ושכרות נודפת ממנו. "אמרתי לך כי זקן אני מכפי מראי," הוא אמר. "בן-תמותה באתי לעולם, שנים רבות התייסרתי כבן אלמוות, ויום יבוא ואשוב להיות בן תמותה; לכן יודע אני את שנבצר מחד קרן לדעתו. בבן התמותה מצוי יופי – יופי גדול מן המצוי בחד הקרן, שהוא היפה ביצורים המהלכים על פני האדמה. האם את מבינה אותי?"

"לא," אמרה הנערה.

המכשף חייך בלאות. "יום יבוא ותביני. את חלק מן האגדה כעת, כמונו אנחנו; ועלייך ללכת באשר תיקח אותך, אם תרצי בכך ואם לא. אם ברצונך למצוא את בני עמך, ולשוב ולהיות חד קרן – עלייך ללכת בנתיב האגדה אל טירתו של האגארד, ולכל מקום אחר אליו תוביל העלילה. האגדה זקוקה הייתה לנסיכה."

"לא אלך," אמרה הנערה הלבנה. היא צעדה צעדים מספר לאחור, וגופה נדרך. "אינני נסיכה; איני בת תמותה, והלוך לא אלך. לא מצאתי דבר זולת פורענות מאז יצאתי את החורש שלי, ודבר זולת פורענות אינו מזומן לחד קרן בארץ הזו. השב לי את צורתי המקורית, ואני אשוב אל העצים שלי, אל הבריכה שלי – ואל המקום בו עלי להיות. איני חלק מן האגדה שלך; חד קרן אני. חד הקרן היחידי בעולם כולו; האחרון שבהם." האם כבר אמרה זאת פעם, לפני זמן רב, באפלולית הנעימה של החורש?

חיוכו של שמנדריק לא מש מעל פניו. "החזר לה את צורתה המקורית," אמרה מולי; "אמרת שאתה מסוגל. הנח לה ללכת לדרכה."

"אינני יכול," ענה המכשף. "אמרתי לך כי הקסם אינו ברשותי; עדיין לא. לכן מוליכה גם דרכי אל הטירה, ואל הגורל הממתין לי שם, שיהיה מר, קרוב לוודאי. אם אנסה לבצע קסם עתה, אני עלול להפוך אותה באמת ובתמים לקרנף, במקרה הטוב ביותר. אשר למקרה הרע – " רעד עברו, והוא השתתק.

הנערה הסבה את פניה ממנו אל הטירה המתנשאת מעל העמק. היא לא ראתה פנים במי מן החלונות, ולא יכלה להבחין בתנועה על החומה, כשם שלא ראתה סימן לפר האש; אך היא חשה בנוכחותו, אי-שם, בשורשי הטירה, ממתין לרדת הלילה – אין שיעור לכוחו, והוא עצמו אין-סופי כלילה. היא נגעה, זו הפעם השנייה, באות שעל מצחה.

כששבה והסתובבה, שקועים היו הגבר והאישה בשינה; הם צנחו במקום בו עמדו. היא התבוננה בהם בדממה, והתעטפה היטב בגלימת המכשף; ולראשונה בא אל קרבה, קלוש ומרוחק, ניחוח הים.