אחרון חדי הקרן

בלילה ניתן היה לראות כי העיר פרושה הייתה בצורת טביעת רגלה של חיית-טרף – כף רחבה, וארבע אצבעות קצרות ועבות הפונות בכיוון אחד. ואכן, בעוד יתר הכפרים על פניהם חלפו נדמו להם כדרורים, שנחתו על הארץ לרגע ומיד יתעופפו להם, נאחזה שער-האגארד היטב באדמה הקשה, כחיה שקנתה לה משכן של קבע. רחובותיה רחבים ונאים היו, גניה פורחים, ובתיה המפוארים נראו כעצם מעצמה של האדמה עצמה, משל  צ מ ח ו  מתוכה. נרות הבהבו בחלונות, והמכשף יכול היה לשמוע קולות שיחת-חולין, נביחת כלבים שבעים וקרקוש כלי-אוכל. חד הקרן ובני לווייתה עמדו על מקומם, משתאים.

"אתה חושב שעשינו איזו פנייה לא נכונה – איפה שהוא – וזו איננה שער-האגארד?" לחשה מולי. היא העבירה יד נואשת על הסחבות שלבשה. "ידעתי שהיה עליי לחזור ולהביא כמה בגדים," היא נאנחה.

שמנדריק מחה את זיעת פניו בגב-ידו. "שער-האגארד היא זו," הוא אמר; "אין כל ספק בכך. ואולם איני שומע קולה של חכמת זדון, ואוויר העיר הזאת לא ידע קסם אפל זה שנים רבות. אך מאין השמועות, אפוא, ומאין האגדות מסמרות השיער? מטריד הדבר, וקשה לחשוב כשלא אכלנו זה יומיים אלא לפת אחת, שנינו יחד."

חד הקרן לא אמרה מאומה. מעבר לעיר, אפלה מן הלילה עצמו, חרקה הטירה ברוח, ומעבר לטירה השתרע הים. ריחו של פר האש התפשט באוויר הלילה – משב של כפור ממית בקרב ריחותיה החיים של העיר. שמנדריק אמר: "התושבים סגורים ודאי בבתיהם, נחים מעמל יומם; אברך אותם לשלום."

הוא צעד קדימה, אך עוד בטרם פתח פיו לקרוא אמר קול קר: "אל תטרח, הזר; נצור את נשימתך, כל עוד רשאי אתה." ארבעה גברים צצו מאי שם; אחד מהם הצמיד חרב ארוכה אל גרונו של שמנדריק, ואחר הידק את ידיה של מולי מאחורי גבה; שני הנותרים ניסו לאחוז בחד הקרן, אך היא הזדקפה על אחוריותיה לרגע, והאור שנגה ממנה זהר על פניהם המשתאות; האחד נפל ארצה, וחברו נסוג צעדים מספר.

"שמך!" תבע בעל החרב – הוא האיש אשר דיבר קודם לכן. מבוגר למדי היה – כבן חמשים או ששים למראה, כיתר הגברים; בגדיהם נאים היו, לו גם חדגוניים מעט.

"גיק," פלט המכשף, שהחרב הקשתה עליו את הדיבור.

"גיק," נהם הגבר שאחז במולי; "שם זר הוא במקומותינו."

"כמובן," ענה הראשון; "כל השמות זרים הם בשער-האגארד. ואשר לך, מר גיק," הוא המשיך, מנמיך את חרבו אל השקע שבין עצמות הבריח, "לו תואיל להסביר לנו מדוע התגנבתם הנה, אתה והגברת גיק, בחצי הלילה – "

יכולת הדיבור שבה אל שמנדריק משהוסרה החרה מעל צווארו. "כמעט ואיני מכיר את האישה," הוא נזדעף; "שמנדריק הוא שמי, שמנדריק המכשף. רעב אני ויגע; הניחו את נשקכם. איני אדם נוח לבריות, ובשעת רעב רע מזגי עוד יותר."

ארבעת הגברים הביטו איש ברעהו. "מכשף," אמר לבסוף נושא החרב; "הוא הדבר."

שניים מן האחרים הנהנו, אך הזועף שבכולם – האדם שנפל בנסותו להניח יד על חד הקרן – נהם, "קל מאוד להתחזות למכשף בימים אלה. ערכי האמת והמוסר, אבד עליהם הכלח. ומלבד זאת, המכשפים מגודלי-זקן הם."

"אם אינו מכשף," אמר בעל החרב, "בקרוב מאד ישאל את נפשו  ל ה י ו ת  מכשף." הוא השיב את חרבו לנדנה, וקד בפני שמנדריק ומולי. "דרין הוא שמי," הוא אמר, "ויתכן כי לעונג הוא לי לברך אתכם, המתדפקים על שערו של האגארד. הזכרת את רעבונך; עמו יש בכוחנו להתמודד, אף בקלות יתרה. לאחר מכן תוכל, אולי, להושיט לנו עזרה – כבעל מקצוע."