אחרון חדי הקרן

הגבר שהציג עצמו בשם דרין ישב מול שמנדריק ומולי, מדבר אליהם בזמן שאכלו, וממלא את כוסותיהם ביין כהה, סמיך, שכמותו לא טעם שמנדריק מעודו. מולי גרו לא הרבתה לשתות; היא הייתה שקטה מאד, ובהביטה סביבה הבחינה כי איש מן הסובבים אותה אינו צעיר מדרין עצמו, לו גם אחדים מהם היו מבוגרים בהרבה. נדמה היה לה כי באופן כלשהו כולם דומים מאד זה לזה, אך היא לא מסוגלת הייתה להסביר זאת לעצמה.

"וכעת," אמר דרין, משסיימו את ארוחתם, "עליכם להניח לי להסביר את היחס בו קיבלנו את פניכם בבואכם הנה."

"אין צורך, אין צורך," גיחך שמנדריק. היין היטיב בהרבה את מצב רוחו, והמזון הרב לאחר שבועות של צמצום הקהה את חושיו. "איני רוצה לדעת אלא את פשר השמועות לפיהן שורצת שער-האגארד רוחות רפאים וזאבי-אדם. מימיי לא הגיעה אליי שמועה הרחוקה יותר מן המציאות."

דרין חייך; שפתו העליונה השתפלה מעל לתחתונה, כשל צב. "התשובה, אחת היא," הוא אמר. "הסכת ושמע. קללה רובצת על שער-האגארד."

הפונדק היה דומם עד כי מולי דמתה לשמוע את נשימותיו של עכביש על הקיר מאחוריה. באור הנרות המרצד דימה שמנדריק כי הפנים המקיפים אותו עשויים שעווה. הוא צחק. "כוונתך, ודאי, לברכה," הוא אמר. "הארץ הארורה הזו קירחת כמו קליפת ביצה מהלך פרסאות רבות לכל כיוון, והעיר הזאת – נווה מדבר. אני מסכים כי משהו לא טבעי נמצא כאן; אך אשתה לחייו."

דרין עצר בו עת הרים את כוסו. "התשתה לחיי כישוף בן חצי מאה? שנים רבות חלפו מאז הוטלה עלינו הקללה – עת בנה האגארד את טירתו שעל יד הים."

"עת בנתה אותה המכשפה עבורו, אם אינני טועה," תיקן שמנדריק; "תן את הכבוד לבעליו החוקיים."

"אתה מכיר את העובדות, אפוא," אישר דרין; "אם כן שמעת, ודאי, כי האגארד סירב לשלם לה עבור עבודתה."

"זאת שמעתי," נענה שמנדריק, "וכן שמעתי כי היא הטילה עליו קללה – על הטירה, בעצם – בשל קמצנותו ותאוות הבצע שלו. אך מה עניין שער-האגארד לכאן? העיר לא עשתה לה עוול."

"לא," השיב דרין, "אך גם חסד לא גמלה עמה. היא לא מסוגלת הייתה להחריב את הטירה – ואולי לא רצתה, שכן ראתה בעצמה אמנית גדולה, ובטירה – יצירת מופת המקדימה את זמנה במאות שנים; כך או כך, היא באה אל זקני העיר – שעוד נקראה בשם אחר – בדרישה כי יאלצו את האגארד, בכוח הזרוע, לשלם לה את המגיע לה. הביטו בי, היא אמרה, וראו את עצמכם; בזאת ייבחן מלך, ובזאת תבחן עיר. מלך שיסובב בכחש אישה זקנה לא יהסס לעשות כן גם לנתיניו. עצרו בעדו כל עוד מסוגלים אתם – כל עוד לא התרגלתם אליו יתר על המידה." דרין שב ומילא את כוסו של שמנדריק.

"האגארד לא שילם," הוא המשיך, "וזקני העיר לא נענו לבקשתה. הם דחו אותה בקש – יעצו לה בנימוס לפנות אל הרשויות המתאימות. אז יצאה מכליה, ואמרה כי במאמצינו למצוא חן הן בעיני מלכנו והן בעיניה – קנינו לנו עתה את שניהם לאויבים." הוא עצם את עיניו; עפעפיו היו כה דקים ושקופים עד כי מולי הייתה משוכנעת שהוא מסוגל לראות דרכם, כציפור. בעוד עיניו עצומות, הוא אמר, "בתאוות-הבצע שלו הביא עלינו האגארד חורבן."

בדממה שהשתררה, הצטלטל קולה של מולי כמכת פטיש בסדן – בקולה זה הייתה לועגת לסרן קולי במאמציו להצטייר כגיבור. "חלקו של האגארד באשמה קטן משלכם," היא אמרה; "האגארד הוא עושה-עוול אחד, ואתם – רבים. בקללה זכיתם בשל מעשיכם-אתם, ולא מעשי אדונכם."

דרין פקח את עיניו, והביט בה בזעף. "אנחנו לא 'זכינו' בדבר," הוא מחה. "אבותינו ואבות-אבותינו היו אלה – ואסכים כי מנקודת מבטה של המכשפה, הם אשמים, אולי, לא פחות מהאגארד עצמו. אנחנו היינו פועלים אחרת."

כל פנים בני גיל העמידה בפונדק – ורבים היו מאלה – נסבו בזעם אל הפנים הזקנים יותר. מעטים היו מהם, אך עדיין מרובים היו למספר.