דרין נעמד לענות לזקן תשובה נזעמת, ואחר הקדים אותו; אך המכשף היסה אותם בשאלו, "מה טיב הקללה? האם יש לה קשר כלשהו לפר האש?"
המילים האחרונות קפאו באוויר הדחוס, והכפור החל מתפשט מהן על פני החדר כולו; מולי חשה בודדה לפתע. מתוך דחף פתאומי שאלה אף היא שאלה, שלכאורה לא הייתה במקומה. "האם ראה אחד מכם אי-פעם בעיניו חד קרן של ממש?"
באותו רגע הובהרו למולי שני דברים. האחד, ההבדל בין דממה המצלצלת לדממה הדקה; והשני, כי לא טעתה בשאלה את השאלה אודות חדי הקרן. הנאספים נעו באי נוחות, לו גם ניכר היה כי התאמצו שלא לעשות כן. "מעולם לא ראינו את הפר, ואיננו נוטים לדבר בו," אמר דרין. "אין הוא נוגע לנו. אשר לחדי קרן – הם אינם בנמצא; ומעולם לא היו בנמצא, כי משל היו." הוא שב ומילא את כוסו של שמנדריק. "אלו הם דברי הקללה," הוא אמר, והחל לדקלם, בשלבו את ידיו, כילד.
"לא רציתם בהאגארד, אך עתה אתם עַמו,
את שגשוגו ומפלתו תחלקו עמו.
עושר תדעו כפי שאיש לא ידע
כל עוד תעמוד הטירה על עמדה;
אולם דווקא בן שער-האגארד המעטירה
יביא, בבוא היום, לחורבנה של הטירה."
אחדים מהסובבים דקלמו יחד אתו את המלים בנות מחצית המאה. קולותיהם נוגים היו, ומרוחקים, משל לא ישבו בפונדק כי אם תועים היו, כעלים נידפים, בערפל שמעליו, הנמסך בעשן העולה מארובתו.
מהו המאחד בפניהם, תהתה מולי; כמעט ואחזתי בו לרגע. המכשף שתק לצדה, משחק בכוסו הריקה.
"כאשר נהגו לראשונה הדברים אשר שמעתם," אמר דרין, "לא עשה האגארד בארץ אלא ימים ספורים, והארץ הזאת הייתה רכה ומלבלבת – כולה זולת עירנו, שנראתה אז כפי שנראית כעת הארץ כולה: צחיחה וקירחת, והרוחות הנושבות בה דיין להעיף את גגות הבתים מעליהם." הוא פנה בחיוך מריר אל הזקן שדיבר קודם לכן: "החיטה נפלה קרבן לנברנים, והכרמים – לשודדי דרכים. מאומה לא נאסף מן השדות, זולת תפוחי אדמה מעטים; בעיר כולה הייתה אז פרה אחת, והיא נטתה למות. עוברי-אורח חשבו כי העיר נתונה לקללה, בשל עוול שעשו תושביה למכשפה זו או אחרת."
מולי חשה בחד הקרן הפוסעת אנה ואנה מחוץ לפונדק, חסרת-מנוחה כלהבות הלפידים המרצדות על הקירות; היא התאוותה לצאת אליה, אך הכריחה את עצמה להוסיף ולשבת. היא שאלה, "ולאחר מכן? מה קרה לאחר שנתקיימו דברי המכשפה?"
דרין השיב: "מן היום ההוא והלאה, שפע היה מנת חלקנו. אדמת הטרשים שלנו נעשתה עשירה לפתע – כה עשירה עד כי שדות ומטעים החלו לשגשג בה מעצמם; איש לא זרע או נטע אותם, ואיש לא טיפל בהם לאחר שהופיעו, שכן לא היה צורך בכך. הצאן והתרנגולות התרבו עתה באין מפריע; שור מגודל תעה הנה, והפרה הזקנה החלה להמליט תאומים אחת לששה חודשים. מלאכתם של בעלי המלאכה צלחה בידם יותר מאי-פעם, ובלא כל מאמץ שהוא; המגיפות המשתוללות באיזור אינן מגיעות אלינו, שכן הברכה שורה באוויר שאנו נושמים ובמים שאנו שותים. האסונות נמלטים מאתנו – וקל לראות לאן; שכן הארץ הזו, שהייתה כה עשירה ונאה בטרם בוא האגארד, נתדמתה במהירות למה שהייתה אז עירנו. דומה כי בחמשים השנה האלו, שרתה קללה על הכל, זולתנו – וזולת האגארד עצמו."
"את שגשוגו ומפלתו תחלקו עמו," מלמל שמנדריק; "אני מבין." הוא לגם לגימה נוספת של יין, וצחק. "אך המלך האגארד עדיין שולט בכיפה, והוא יוסיף וישלוט עד כי יעלה הים על גדותיו. אתם אינכם יודעים קללה אמתית מהי; הנני ואספר לכם את מסכת צרותיי שלי." עיניו נמלאו דמעות לפתע. "ראשית, אמי לא אהבה אותי מעולם. היא העמידה פנים, אך תמיד ידעתי – "
דרין קטע אותו, ובאותו רגע עלה בידי מולי לתרגם למלים את האחידות המוזרה בפניהם של אנשי העיר. כולם לבושים היו בגדים חמים ונאים, ואולם הפנים שניבטו אליה מתוך בגדים אלה היו פני עניים – קרים כמוות עצמו, רעבים מכדי לאכול. דרין אמר, "אולם דווקא בן שער-האגארד המעטירה, יביא, בבוא היום, לחורבנה של הטירה. כיצד נוכל לשמוח במזלנו הטוב ביודענו כי עתיד הוא לחלוף, וכי אחד מאתנו הוא שישים לו קץ? כל יום שעובר מעצים את עושרנו – ומקרב את קללתנו ביום אחד. זה חמשים שנה, מכשף, שאנו חיים חיים עלובים; אנו נמנעים מיצירת קשרים עמוקים זה עם זה, או עם החי, הצומח והדומם שבעיר הזאת; אנו מכינים את עצמנו לים. שום שמחה איננו מפיקים מעושרנו – או מכל דבר שהוא – שכן השמחה אינה אלא דבר נוסף לאבדו, בבוא היום. רחמו על שער האגארד, זרים; שכן עלובה היא מכל הערים אשר על פני האדמה. כל אחד ואחד מן הכפרים הדלים על פניהם חלפתם מאושר הוא מאה מונים מעירנו זו, המקוללת."
"אבודים, אבודים, אבודים," הדהדו אחריו אנשי העיר; "אומללים, אומללים אנחנו." מולי הביטה בהם, והדיבר ניטל מפיה; אך שמנריק אמר בהערכה, "זו קללה מקצועית; יצירת-אמנות ממש. אני תמיד אומר כי יהיה אשר יהיה המקצוע שתבחר לעסוק בו, תמיד עשה את עבודתך על הצד הטוב ביותר; זה משתלם, בטווח הרחוק."