אחרון חדי הקרן

דרין כיחכח בגרונו, ומולי מירפקה את שמנדריק; הוא מיצמץ. "ובכן, ובכן," הוא אמר; "מהו השירות שאתם מבקשים? עליי להזהירכם כי אינני רב-אמן בתחומי; אך אשמח להסיר מעליכם את הקללה, אם אוכל."

"לא ראיתי בך יותר ממי שהנך," ענה דרין, "וכך, כפי שהנך, אולי תוכל לעזור לנו. דעתי היא כי נותיר את הקללה באשר היא; אם תוסר הקללה, יתכן ולא נהיה עניים, אך גם עושרנו לא יוסיף לגדול – ולמעשה אין הבדל בין השניים. המשימה המוטלת עלינו היא לשמור על טירתו של האגארד מחורבן; וכיוון שעל פי הנבואה יהיה מחריבה בן עירנו דווקא, אנו סבורים שאין זה בלתי אפשרי. לכן, למשל, איננו מניחים לזרים להתיישב כאן; אם יש צורך, אנו מגרשים אותם בכוח הזרוע, אך לרוב אין צורך בכך. האגדות מסמרות-השיער שהגיעוך מקורן בנו עצמנו; אנו הגינו אותן, והפצנו אותן ככל שיכולנו, על מנת להרחיק עוברי אורח." הוא חייך חיוך מר בפה חסר-שיניים.

"ומה בדבר בניכם שלכם?" שאל שמנדריק. "איך אתם מונעים מאחד מהם לקיים את דברי המכשפה?" הוא עבר במבטו על היושבים סביבו. "אם כבר מדברים על זה," הוא אמר בשקט, "אין צעירים בעיר הזאת? באיזו שעה אתם שולחים את הילדים לישון בשער-האגארד?"

איש לא ענה לו. בדממה שנשתררה יכלה מולי לשמוע את הדם הפועם בעורקיו של המכשף. לבסוף אמר דרין, "אין ילדים בשער האגארד. איננו יולדים ילדים למן היום בו הוטלה הקללה." הוא השתעל, והמשיך: "זו נראתה לנו כדרך היחידה להבטיח כי המחצית השניה של דברי המכשפה לעולם לא תצא אל הפועל."

שמנדריק השליך את ראשו לאחור וצחק בלי קול; אך להבות הלפידים רעדו בצחקו, והפונדק עטה צללים לרגע. מולי הבינה לפתע כי המכשף שיכור כמעט לחלוטין זה זמן רב. עיניו של דרין נתקשחו, וקולו היה כקול זכוכית בהישברה כשאמר: "אינני מוצא את מצבנו משעשע. כלל וכלל לא."

"לא," התיישר שמנדריק, הניח את מרפקיו על השולחן, והפך את צלחתו. "לא... סלח לי, כלל וכלל לא." תחת מבטיהם הנזעמים של מאתים זוגות עיניים עלה בידו להשתלט על הסחרחורת שאחזה בו, ולהשיב לדרין תשובה עניינית. "אם כן, דומה שאינכם חוששים מדבר. אין לכם ממה לחשוש, מכל מקום." צחקוק חרישי נפלט מפיו הסגור.

"כך צריכים היו להיות פני הדברים," אמר דרין. הוא רכן קדימה. "אך לא סיפרתי לך את כל האמת. לפני עשרים ואחת שנה נולד ילד בשער האגארד. מעולם לא נודע לנו ילדו של מי היה זה. אני עצמי מצאתיו, בטיילי בכיכר השוק הריקה באחד מלילות החורף. הוא שכב על גבו בשלג, ולא בכה; הוא צחק, כי חם ונעים היה לו – שכן עשרה חתולי-אשפתות התחככו בו, כולם נוהמים נהמות נוצרות-סוד. זמן רב עמדתי והשתאיתי למראה הזה; והשלג הוסיף לרדת והתינוק הוסיף לצחוק, והחתולים לא חדלו לנהום לרגע."

הוא השתתק, ומולי קראה: "ואתה לקחת את הילד הביתה, כמובן, וגידלת אותו כאילו היה בנך-שלך." דרין טמן את ראשו בכפותיו כשענה: "גירשתי משם את החתולים, וחזרתי הביתה לבדי." פניה של מולי לבשו גוון אפור. קולו של דרין רעד מעט. "אני יודע לזהות גיבור כשאני רואה אותו," הוא אמר. "אותות ומופתים – נחשים בעריסה וחתולים בשלג. אלמלא החתולים, יתכן והייתי לוקח את הילד; אך הם גרמו לעניין כולו להיות ברור כשמש. מה היה עלי לעשות – להוסיף ולגדל, ביודעין, את מחריבה של שער האגארד? בדיעבד, נסתבר כי לא עשיתי את המעשה הנכון; כשחזרתי לשם בבוקר, התינוק נעלם."

שמנדריק התווה באצבעו צורות באדים שהתעבו על חלון הפונדק, ונראה כי לא קלט מאומה. דרין המשיך. "כמובן, איש מעולם לא הודה כי הוא שהניח את הילד בכיכר השוק. חיפושים נערכו בכל בית, מן המסד ועד הטפחוץ, אך התינוק לא נמצא. ניתן לומר שהזאבים טרפו אותו; הייתי אף מרחיק לכת ואומר כי חלום היה זה – אלמלא מה שקרה לאחר מכן. בצהרי אותו היום יצא שליח מן הטירה,. 'שמחו,' הוא אמר, 'שמחו ויגל לבכם; שלושים שנות ציפייה הנה תמו. בן נולד למלך האגארד.' " הוא הסב את מבטו מפני מבטה של מולי.

שמנדריק שב והביט בדרין. "ליר," הוא אמר, מהורהר; "הנסיך ליר. האין הסבר אחר למציאותו?"

"שום הסבר סביר," ענה דרין. "אם הייתה אי-פעם אישה שהייתה מוכנה להינשא להאגארד, חזקה כי הייתה זו אישה כזו, שאפילו האגארד לא היה נושא. לאחר ימים מספר מצא האגארד את נקודת התורפה שבסיפורו, ושינה את טעמו; עתה אמר, כי הילד הוא אחיינו, אותו אימץ כאשר מתו הוריו. אך להאגארד אין קרובי משפחה; יש הטוענים כי הוא נולד בסופת-רעמים, כשם שנולדה ונוס מן הים. וגם לו היו לו, איש לא היה מניח להאגארד לגדל את בנו."

שמנדריק הושיט לדרין את כוסו, ומשזה סירב למלאה, מילא אותה בעצמו. "ובכן, עלה בידו להשיג ילד, בדרך זו או אחרת; אינני רואה שום דרך בה יכול היה לפגוש בילד-החתולים שלך."