אחרון חדי הקרן

נדמה היה לה, למולי, כי העיר, שצורתה צורת כף חיה, סגרה עליהם את אצבעותיה, אחת לאחת, וטילטלה אותם הלוך ושוב, עד שאיבדו לחלוטין את חוש הכיוון, והיו מהלכים במעגלים. לאחר כמה מאות שנים חלפו לבסוף על פני הבתים האחרונים; חמשים שנה נוספות ארכה חציית השדות השופעים והמטעים העמוסים פרי. מולי נרדמה בלכתה, ובחלומה היו כבשים מביטות בה מצמרות העצים, ופרות זקנות, הממליטות תאומים מדי ששה חודשים, נגחו בה; אך אורה של חד הקרן צעד לפניה, וגם בשנתה הלכה בעקבותיו.

טירתו של האגארד מילאה אט-אט את שה ראייתה של מולי – עוף שחור עצום ממדים, המחשיך בכנפיו את העמק כולו. היא יכלה לשמוע את משק כנפיו; אך פתאום לא היתה זו אלא טירה, והיא לא שמעה אלא את נשימתה החרישית של חד הקרן מאחוריה, ושמנדריק שאל, "כמה הם?"

"שלושה," ענתה חד הקרן. "הם צעדו בעקבותינו מרגע שיצאנו את שער-האגארד, אך הם מתקרבים במהירות עתה. הקשב."

הצעדים ששמעה מולי היו מהירים מאד, ועם זאת חרישיים מאד; הקולות המדברים היו נמוכים מכדי להיות ידידותיים. המכשף נאנח. "דרין חש ודאי רגשי אשמה על ניצולו של מכשף בשכר נמוך מדי," הוא התלוצץ, "וכעת מצפונו אינו מניח לו לישון. הכל אפשרי. יתכן שאני ציפור." הוא גרר את מולי לצד הדרך, והם הסתתרו מאחורי אברש כמוש. חד הקרן רבצה לצדם, דוממת כלילה עצמו.

סכינים הבהיקו בחשכה ככוכבים של כסף. גבר נזעם דיבר בקול רם לפתע. "איבדנו אותם, בכל מאת האחוזים. עברנו אותם לפני קילומטרים, כששמענו את הרשרוש ההוא, שאמרתי לך – אמרתי לך שאלה הם. שאני אתפגר אם אני אמשיך לרוץ אתך כל הלילה."

"שתוק!" לחש קול שני, נזעם לא פחות, אך אי-כה מסוכן יותר. "אתה רוצה שהם ירוצו ויסגירו את סודנו להאגארד? אתה חושש מפני המכשף, אך מוטב שתחשוש מפני פר האש;  אם האגארד יגלה את חלקנו בקללה, הוא ישלח את הפר להדק אותנו לעפר."

הדובר הראשון השיב בקול שקט יותר: "אני לא מפחד מהמכשף; מכשף בלי זקן – זו בדיחה. אבל אני עדיין אומר שזה בזבוז זמן; הם עזבו את הדרך וחצו דרך השדות ברגע ששמעו שאנחנו מתקרבים. לא נשיג אותם גם אם נרוץ כל הלילה."

קול שלישי, עייף יותר משני הראשונים, אמר: "הלילה תם. הביטו לשם; השמש זורחת."

מולי גילתה לפתע שהיא מכווצת תחת גלימתו של המכשף, וטומנת את פניה בציצת עשב. היא לא העזה להרים את ראשה, אך כשפקחה את עיניה יכלה לראות כי הלילה אכן הואר מעט. הדובר השני ענה בזעף: "שוטה! השמש לא תזרח עוד שעתיים לפחות; ומלבד זאת, אנחנו פונים מערבה."

"אם כך," ענה הקול השלישי, "אני חוזר לעיר."

מולי שמעה את בעל הקול פונה לשוב במעלה הדרך. הקול הראשון קרא, "חכה רגע, אני בא איתך!" והסביר במהירות לבעל הקול הראשון, "אני לא חוזר לעיר, אני רוצה לעלות על עקבותיהם במקום שבו ירדו מן הדרך... חוץ מזה, איבדתי את המקטרת שלי היכן שהוא..." מולי יכלה לשמוע אותו פוסע אחורנית בזמן שדיבר.

"לכו לעזאזל, פחדנים!" סינן הדובר השני. "חכו רק רגע; חכו עד שאנסה את מה שדרין סיפר לי עליו." הצעדים המתרחקים נעצרו, והדובר השני פתח בקול רם: "חם מן השמש, משביע מלחם, מתוק מאישה ויקר מדם – "

"הזדרז," אמר הקול העייף. "מה פירוש כל השטויות האלה?"

אפילו קולו של הדובר השני כבר לא היה חדור ביטחון עצמי כשאמר, "אלה לא שטויות. דרין מתייחס כל כך יפה לכסף שלו, שהכסף תמיד מבקש לחזור; מעולם לא ראיתי קשר נוגע ללב מזה. כך הוא קורא לו." הוא המשיך במהירות, נבוך מעט, "עז מנהר ויפה משנהב – נקוב בשם האדון שתאהב."

"דרין!" צלצלו המטבעות בכיסו של שמנדריק. "דרין-דרין-דרין-דרין!" ואז, בבת אחת, התרחש הכל.

הגלימה השחורה הצליפה במולי כאשר נאבק המכשף לקום על רגליו, והוציא מבין קפלי הגלימה הגלימה את כיס המטבעות. הכיס נאבק בידו כנחש פעמונים, ושמנדריק השליך אותו אל תוך סבך השיחים; אך שלושת הגברים הסתערו לעברם, וסכיניהם האדימו בידיהם כאילו כבר ביצעו את המעשה לשמו נשלפו. מעבר לטירת האגארד התנשא הזוהר המסמא אל תוך הלילה; שמנדריק עמד על רגליו כעת, מאיים על תוקפיו ברוחות, שעירים, קללות ותרגילי ג'ודו סודיים. מולי קמה גם היא על רגליה, והרימה אבן.

בנהי נורא, עתיק וגאה, הגיחה חד הקרן ממחבואה. פרסותיה החדות מתער ניתכו ארצה כגשם, רעמתה בערה באש וברק התנוסס על מצחה. שלושת הגברים השליכו את נשקם וטמנו את פניהם בידיהם, ואפילו שמנדריק ומולי נסוגו מפניה. אך חד הקרן לא שתה לבה לאיש מהם. לבנה כאש, מתוך טירוף הדעת, שבה והתגרתה בגורלה מלחמה.