אחרון חדי הקרן

צבעו היה כצבע הדם – לא הדם הכהה הפורץ מן הלב, כי אם הדם הבהיר הזב מן הפצע, תחת המוגלה. אור מסמא קרן ממנו, ושאגתו הרטיטה את הארץ תחתיו. קרניו חיוורות היו כצלקת בבשר החי.

לרגע עמדה מולו חד הקרן על רגליה האחוריות, כגל העומד להתנפץ אל החוף; אחר כבה האור שבקרנה, והיא פנתה לנוס, והפר דולק בעקבותיה.

מעולם, בכל ימי חייה הארוכים, לא יראה חד הקרן דבר. הזקנה והיגון לא שלטו בה, אך היא עלולה הייתה להיקטל; בידי הארפיה או דראקון, בידי כימרה, או בחץ שכוון אל סנאי והחטיא את מטרתו. אך דראקון לא יכול היה אלא להמיתה – הוא לא מסוגל היה לגרום לה לשכוח מי ומה היא, כשם שהוא עצמו אינו מסוגל לשכוח כי גם במותה תהא יפה ממנו, אלף מונים יפה ממנו. למרות דברי סבתא מזל, פר האש לא הכיר אותה; היא חשה בכך. ועם זאת ידעה בוודאות, כי אי כה אותה הוא מבקש – אותה, ולא סוס תועה. הניגוד שבידיעתו ובאי-ידיעתו אותה הסבו לה, לראשונה בחייה, פחד; והיא נמלטה מפניו, ופר האש מילא את העמק.

העצים צחקו לה, והיא פילסה את דרכה ביניהם בפראות; היא, שהייתה עוברת כצל בסבך העבות ביותר, והצומח מפנה לה דרך ושב ונסגר חרש מאחוריה. מאחוריה התנפצו ענפים יבשים כזכוכית; פר האש היה מכסח בסבך במרוצתו. הוא שב ושאג, וענף פגע בכתפה לפתע; כה חזקה הייתה המכה וכה פתאומית עד כי איבדה את שיווי משקלה ונפלה על צדה. היא קמה על רגליה, אך שורשים הסתבכו ברגליה במרוצתה, ואחרים מוטטו את הקרקע תחתיה. קוצים שרטו את צדי גופה, ומטפסים נארגו זה בזה בין העצים לחסום את נתיבה. ענפים מתים צנחו מכל עבריה. היא נפלה שנית; ברבצה חשה את פרסותיו של הפר הולמות בגופה. היא זעקה זעקת שבר נוראה, מרטטת, וקמה שנית.

אי-כה יצאה, ודאי, מבין העצים, שכן שדה הראייה היה חופשי אתה, לו גם היא לא ראתה מאומה; היא רצה כעת במישור הקירח שהשתרע בן היער המת של האגארד לבין השדות המזהיבים של העיר הארורה. כעת ניתן לה מרחב שדי בו כדי לרוץ ריצה של ממש; ואין בעולם רץ כחד הקרן, אשר יגחך לעצמו, אך לא יתנשף, בהותירו מאחור את הציידים המחרפים ומגדפים אותו מעל גב סוסיהם שצנחו ארצה באפס כוח. היא הייתה מהירה כחיים עצמם, בעברם מגוף אחד למשנהו או בזורמם דרך להבה של חרב; מהירה מכל יצור שרץ, עף או שחה אי-פעם על פני האדמה או מתחתיה. אך מבלי להביט ידעה כי פר האש הולך ומדביק אותה מאחור, כדרך שמדביקה הגאות, בלא חופזה, את החרק האץ לדרכו על שפת הים. הזעם שבקרניים האדירות הכה בצדי גופה, והסב לה כאב מוחשי, כאילו כבר נגח בה הפר.

גבעולי תירס ירוקים, חדים כתער, בגובה חזה, חסמו את דרכה; אך היא עברה דרכם כאילו לא חשה בהם, ומהירותה לא הואטה. שדה חיטה זהוב קפא למשב נשימתו של הפר, והגרעינים צנחו סביבה כשלג; והיא הוסיפה לרוץ, וידעה כי הובסה. קול הקרח של הפרפר צילצל בראשה: "הם חלפו על פני הדרכים כולן לפני שנים רבות, ופר האש הלך והדביק אותם מאחור..." הוא הרג את כולם, היא חשבה. עד האחרון שבהם.

לפתע ניצב הפר נוכח פניה, משל הונף באוויר, ככלי שחמט, והונח בדרכה. הוא לא תקף מייד, והיא לא פנתה לרוץ. עצום ממדים היה כאשר החלה לנוס מפניו; אך במהלך המצוד תפחו ממדיו, והחזה הרחב והכתפיים האדירות – שהיו כל שיכלה לראות ממנו עתה – השתרעו מאופק עד אופק, והיא לא יכלה אף לדמיין את כל-כולו. כיפת השמים היה הפר, רגליו רוחות המזרח, וראשו התנשא ברקיע כזוהר הצפוני. ראשו נע אנה ואנה ונחיריו התרחבו בתורו אחריה, ואותו רגע של תשישות ואימה עדיין הייתה די דעת בחד הקרן להשתאות, על כי עיוור היה פר האש.