אחרון חדי הקרן

הן היו מרוחקות מעט זו מזו, וקבועות עמוק בגולגולת; צבען היה כחול כהה מאוד, כצבע הים בין הערביים, וכמוהו שחו בהן רמזים ליצורים המבהיקים, החמקמקים, שלעולם לא עלו אל פניהן. הוא יכול היה להפוך אותה ללטאה, הרהרה מולי, לכריש, לאווז, לתולעת – ועדיין, איכשהו, העיניים היו מסגירות אותה; לי, בכל אופן. אני הייתי מכירה אותה.

הנערה לא נעה; היא הביטה בעיניה של מולי, כפי שהביטה בעיניו של איכר זקן לפני זמן רב כל כך. אך מה שראתה בעיניה של מולי זעזע אותה הרבה יותר מן הבבואה שראתה בעיניו של האיכר; היא חיפשה אישור לאשר ראתה בעיניו של המכשף, ומשמצאה אותו, קמה באחת על רגליה. הגלימה נשרה בחזרה אל חיקה של מולי, ולרגע חגה הנערה סביב עצמה, בוהה בידיה, אותן החזיקה מורמות באוויר, חסרות תועלת; פניה לבשו אותה הבעה מרומה, מטופשת, של הנופל קרבן לעושה-להטים. ועם זאת, כל תנועה שעשתה הייתה כלילת-יופי. הזוועה בפניה הייתה יפה מכל חיוך שראתה מולי אי-פעם; זה היה הנורא שבה.

"חמור," אמרה מולי. "שליח."

"אני יכול להחזיר אותה לצורה המקורית," אמר המכשף בהיסוס, "אל תדאגי. אני יכול להחזיר אותה."

הנערה איבדה את שיווי משקלה, ונפלה על פניה; נפילה קשה הייתה זו, שכן היא טרם למדה לעשות שימוש בידיה. מולי מיהרה אליה, אך הנערה בהתה בה, ואמרה בקול נמוך, מוזר: "מה עשיתם לי?" מולי פרצה בבכי.

שמנדריק צעד קדימה. פניו היו לחים, אך קולו היה יציב בדברו: "הפכתי אותך לנערה אנושית, כדי להגן עלייך מפני פר האש. זה היה המעשה היחיד שהיה בידי לעשותו; אחזיר אותך לצורתך המקורית ברגע שאוכל."

"פר האש," לחשה הנערה. היא רעדה, כאילו הלם אי-מה בעורה מבפנים. "חזק מדי היה," היא אמרה; "אדיר הוא מכפי כוחי. אין סוף לעצמתו, ואין התחלה; בן-אלמוות הוא, וראה עידנים רבים ממני. זקן הוא מן ההארפיה."

עיניה התרחבו, ומולי דימתה לראות בהן את פר האש, מהבהב על פניהן כדג זוהר באפילה, ושב ונעלם במעמקים שאין להם חקר. הנערה העבירה יד לא-אמונה על פניה, והיא הצטמררה למגע תווי-פניה שלה. משהגיע היד אל המצח, ולא מצאה שם אלא את הסימן דמוי הפרח, עצמה הנערה את עיניה, ויבבה דקה של כאב ואובדן נפלטה מפיה.

"מה עשית לי?" היא קראה. "מות אמות!" היא קרעה בידיה פיסות מעורה שלה, שהיה עדין כעורו של תינוק בן-יומו. "מות אמות! מות אמות!" בעיניה לא נראה פחד. הפחד מצוי היה בקולה, בידיה, בשערה; אך עיניה צלולות היו ונטולות דאגה.

מולי ניגשה אל הנערה, והתחננה בפניה שלא תפגע בעצמה; אך המכשף אמר: "עמדו." המילה יצאה מפיו בקול פיצוח של ענף יבש. "קסם של אמת יודע את אשר הוא עושה," הוא אמר; "עמדו, ושמעו את אשר בפי."

"מדוע לא הנחת אותי לפר האש?" קוננה הנערה הלבנה. "מדוע לא הנחת אותי להארפיה, מכשף? מוטב היה כך מלכלוא אותי בכלוב הזה." המכשף התכווץ; הוא זכר כיצד תמכה בו חד הקרן כשלעגה לו מולי ביער-ירק. קולו איבד מעט מיציבותו, אך ראשו היה צלול באורח מפתיע למדי, לאחר ארבעים ושמונה שעות ערות ומספר דומה של כוסות יין.

"קודם כל, כדאי שתדעי שזאת צורה לא רעה," הוא אמר; "אני לא חושב שיכולת לקבל יותר מזה ולהישאר אנושית."

חד הקרן בחנה את עצמה; היא הביטה לצדדים, בכתפיה ובזרועותיה, ואחר מטה, בגוף השותת דם מן הנפילה ומן השריטות ששרטה בו. היא עמדה על רגל אחת בזמן שבחנה את השנייה; היא הסבה את עיניה כלפי מעלה בניסיון לקלוט משהו מן הגבות הכסופות, ופזלה במורד לחייה אל אפה. היא אפילו בחנה מקרוב את הורידים הירוקים כים שבפרק כף ידה. לבסוף פנתה בחזרה אל המכשף, ומבטה ייסר אותו. הקסם פעל דרכי, הוא חשב; אך תחושת האשמה הקשתה עליו את הדיבור, כקרס הנעוץ בפיו.

"בסדר," הוא אמר; "אני מבין שעבורך אין הבדל בין בן תמותה למשנהו, ולא אכפת היה לך אם הייתי הופך אותך לקרנף, שעליו בעצם מבוסס המיתוס המטופש הזה. אבל בצורתך זו יקל עלייך לבוא בשעריו של האגארד, ולגלות מה עלה בגורל בני עמך; כחד קרן לא תוכלי אלא להיות שותפה לגורלם, מעשה ידידות, אלא אם את חושבת שתוכלי להתמודד עם פר האש לו תעמדי מולו שנית."

הנערה נדה בראשה. "לא," היא אמרה, "לעולם לא. אם אעמוד מולו שנית, לא אחזיק מעמד זמן רב כל כך." קולה היה רך מדי, כאילו נשברו צלעותיה. היא אמרה, "בני עמי הלכו להם, ובקרוב אלך לי גם אני, בכל גוף בו תבחר לכלוא אותי; אך הייתי בוחרת בכל גוף על פני זה. הקרנף כעור הוא כבן-אנוש, וכמוהו ייפול קרבן למוות; אך הוא, לפחות, אינו משלה את עצמו."