לך תסביר למשורר

איך זה שהכאב מפוצץ

אבל אי אפשר לכתוב אותו

או שלא יודעים איך

כשאין שום דרך להפוך את

הכאב למרגש

כשרק מסך שלילי עוטף את ליל המחשבות

ושריד קטן של כעס חורז לו מנגינות

אך לך תסביר למשורר

על מה הציפורים שרות

לך תסביר למשורר

את חוסר יכולת הביטוי המשתקת

את תחושת השמש ששונאת לרדת

על החיים על העולם

על מציאות כל כך חונקת

ואת הנסיונות לנסח את האכזבות

לסיפור קצר עם תוכן שיעורר

רצון לחיות

לך תסביר למשורר

שאתה שנים זועק להנחיות.

אבל המשורר שמע

המשורר תמיד ידע

את התרומה הגדולה ביותר שתרם העולם

תחושת הוויסקי שזורם בו במקום דם

ורק למשורר נתפסים שרירים

ונקרעות רצועות

מרוב הנפת הראש כדי לסיים את כל הכוסיות

ולא להשאיר טיפות

הן רק נוסטלגיות לדמעות

שבמילא יגיעו מהר

וזו תהיה תגובת המשורר

על גבי דפים שהצהיבו

כמו החריפות שהסתגלה יפה לגוף

עכשיו היא מלמדת ת'כאב כיצד לעוף

אבל הנה הסיוט חוזר

המשורר לוקח דף ועט וממהר

לרשום את מה שלא תלמד ממשורר.

אני קראתי את מכתבך

ובאמת לא הבנתי את מה שניסית להסביר

רק תנסה לקחת עט ואיתו למחוק

את כל מה שאתה מכיר

את החיים בכפר

את היאוש בעיר

את כל אותם שדים ששאפת להעיר

מה הבעיה שלך קורא יקר נלהב

האם אתה מוטרד מעבודה, מלימודים

מהחיים מהמצב?

אם הצלחתי להוציא

ואתה הצלחת להכניס

חייבת להיות תקווה לשנינו

גם בלי שזה יכעיס

ואם אתה נרדם מול המסך השלילי

ואז חושב עליי, על אומללותי ומיד מתעורר

תדע- הצלחת להבין ת'משורר.

על רקע תעלות ופסטורליות שמקורה בדקויות שבין הקור המאפיר לצבעי פריחה, מצוי לו האדם האירופאי, שרוי בתרדמת בדמות רוגע, וחושף שיניו רק למזון קשיח. יכולת האיפוק שלו גדולה מכל תיאור זמן שמילים מסוגלות לבטא, וסבלנותו גובלת באי שפיות שלאנושיות קשה להעלות על הדעת, מבלי להרגיש נחותה. טבע האדם האירופאי מנוגד בתכלית לטבע האדם הלא אירופאי, ואינסטינקטים מולדים נוטים שלא לחול עליו. כמה קל להשתגע במקום שבו מקומך בתור מובטח, במקום שבו את צפירות מכוניות מחליפים פעמונים שקטים, והפרנויה בעצמה משתעממת ומגיעה למסקנה שאין לה זכות קיום. כמה קל להשתגע. אפילו ברכבת, גם כשבלא כוונה תחילה תתקל קלות באדם האירופאי, תגביר את קולך במהלך שיחה טלפונית לכדי הפרעה ממשית, וחפירה בשפה שזרה לאירופאי, והוא ישאר בתרדמת הנצחית, הכל כך מוזרה. נימוס קיצוני לא יאפשר לו להפנות מבטו, ולו בכדי שאתה לא תרגיש נבוך, ואולי זו הדרך לחיים בריאים. כשאתה בא ממקום שהזמן בו הוא רק הגדרה לאזילות ימים, והתרבות בו היא מכלול התכנים שירעילו לך את המוח, כשחינוך נכון מתחיל בנכונות להקרבה עצמית והחום הכי קיצוני של אוגוסט הוא רק קצה הקרחון של התלהטות בין אנשים לבין עצמם, האדם האירופאי נופל תחת אור של הזיה, מעוררת גיחוך עד כאב. אתה מצית סיגריה, מסתכל על האדם האירופאי, ואתה יודע שמשהו בחיים שלך מתנהל באופן שגוי בהחלט, אתה מרגיש את האש הישראלית בוערת מבפנים, עת הקור האירופאי מנסה לכבותה, בשארית כוחותיו, אבל משהו בזהות שלך כבר הושרש לתוך טבע אחר, ואיך קוטעים שורשים? אתה לוקח שאכטה נוספת, הפעם ארוכה יותר, סמליות המחשבות שפלשו לראשך, תוך כדי שאתה בוהה באדם החריג הזה, שכ"כ מנותק מהעולם, ואתה מחליט שהוא לא שונה ממך בעצם. אתה, כמו שלמדת היטב במולדתך, הולך להעיר את האירופאי מהתרדמת המאוסה הזאת. בהצלחה.

"עשה בי קסמים, עשה בי משהו כזה שישלים עם מה שבתוכי"

כך התחילה בטי את אחד הערבים המרגשים ביותר שמילאו את ימיי לאחרונה. אומנם זוהי לא הופעתה הראשונה , ועל אף שמופעיה הקודמים בוצעו באותה המתכונת, היה מרכיב מיוחד, שאם אני מחפשת את הדרך המדויקת לתארו, מומלץ קודם לכן לתאר את האווירה, שהיא חלק משמעותי בתפאורה הכללית של הערב,והיא הכילה בתוכה פנים זוהרות, שבלונד שיערה היפהפה של בטי רק נתן לו תוקף רשמי, ולעתים אף סינוור מרוב חוסר יכולת להכיל את כל מה שיש לבטי לתת, ועיניים שמחייכות נון-סטופ לכל אדם בקהל, או כהגדרתה של בטי- לכל "אורח".

על רקע וילונות הבורדל והאינטימיות של בית הקפה הקטן, התגמדה התאורה על הבמה אל מול האור שבטי מקרינה, ממנה והחוצה, שוב ושוב, ואין אדם שנשאר אדיש לכך. בהופעה שבה השירים נעים על תכנים מגוונים של עצבות מול אושר טהור, מודעות עצמית מול נסיון להדחיק או נבירה בעבר אל מול רצונות לעתיד, קשה מאוד שלא להרגיש איך הבועה שנוצרת מסביב היא מן אבטיפוס קטן לחיי היומיום, ובטי, שקושרת בין כולם חוט דמיוני נוגע ועוטף, מצליחה להפיח שלווה, כזאת שלא עוברת, גם ביום שלאחר ההופעה.

בין הגיטרה לפסנתר, מספרת בטי סיפורים קצרים מחייה, כהקדמות מתוקות לחלק מן השירים, ואף נותנת טעימה, בהיקף 4 שירים לערך, מאלבומה החדש, התואם עצמו לתיאור "משתבח כמו יין". בהזדמנות זו, ובתגובה לסיפור של בטי, שכלל את עירית לינור ואת המוטיבציה שנתנה לבטי, מבלי ידיעתה אולי, לכתוב שירים משל עצמה, אני מודה לעירית לינור, שכן הטקסטים של בטי מלווים בפשטות נוקבת שקשה מאוד שלא להתחבר אליה ולהזדהות.  מתוך השירים שהיא ביצעה, וביניהם "בין המילים" ו"האמת שלנו", ניתן לראות מהלך חיים ותקופות מגוונות שחוותה בטי, והשלמה כנה שבאה לידי ביטוי בכל אחד מהם. זה מדהים, זה מרגש, וזה נותן השראה, אך בעיקר ממלא את הגוף באופטימיות אנרגטית, שבטי משחררת בטבעיות נדירה. כל אורח בקהל שנענה לבקשתה של בטי, המסווית בעיניה השוחקות, ואץ לפתוח לבו, יכל היה לחוש את ההד הרגשי שהתחולל במקום. מי שלא עשה כן- הפסיד, אך אני מאמינה שלא היה אדם כזה,  שהרי הוקפתי בחיוכים, מהסוג שמתביית על הפנים, ומשתלב בהם בחן וברוגע.

הבחירה לפתוח את ההופעה עם אחד השירים, לטעמי, הטובים ביותר של בטי "קסמים", ולסגור אותה (מבלי להתייחס להדרן שמשום מה היה מאוד מהוסס, אך בטי נכנעה לקהל הלא מתפשר) עם "מלכת הפופ", היתה בחירה מעניינת מאוד, שכן שניהם בעלי טקסטים עוצמתיים וכואבים, אך הוסתרו (עם דגש על מלכת הפופ) תחת לחנים שמצליחים במידת מה לעורר פרדוקס, וזה מה שהפך אותם לכל-כך הולמים הופעה אינטימית, שבה בטי חושפת עצמה באופן טוטאלי, ומה שנשאר זה לפרוש ידיים ולהשתוקק לחיבוק ענק מבטי, כזה שיוכל להעביר לה חזרה מעט ממה שהיא העבירה במשך שעה וחצי, פחות או יותר, של מופע מעורר ומרגיע כאחד. ומה היה המרכיב המיוחד, שעל מנת להגדירו נזדקקתי לתיאור כה פדאנטי של כל הערב?

הקסם.

בטי אכן עשתה קסמים, ומבלי שאף אחד ישים לב, וב"אחיזת עיניים" פואטית ובעלת קול עדין ועוצמתי, גרמה לכל אדם, ולא משנה מה עבר עליו טרם ההופעה ולא משנה באיזו סערת רגשות חיובית או שלילית היה שרוי, לחייך, להניע קלות את הגוף ולשכוח, אפילו אם רק לשעה וחצי, כל רגש שלילי, שלא תאם את האווירה החיובית ואת האנרגיה של בטי.