חתולים מעופפים

זה היה אחד הלילות הקרים בעונה.

הוא הרגיש את הרוח הקרה על פניו ואת פניו מתחילים להיחרך מהקור ולמרות כל זאת לא העז לזוז ממקומו.

היה לו מבנה גוף גדול במיוחד ואוזניו היו מחודדות, שערו היה חום חלק ועיניו ירוקות כהות. מראהו האנושי היה מטעה.

הוא כבר מזמן איבד את תחושת הזמן,הוא שיער שהוא נמצא במקום כבר כמה שעות.

"אנחנו פה כבר שעות!" נשמע קול לחישה מאחוריו

"ששש!" הוא ענה.יותר לא נשמעו דיבורים.

כל חושיו היו דרוכים הוא הרגיש כל תזוזה וכל רחש.

חבריו לא יכלו לראות כמעט כלום בחושך ששרר אבל בשבילו אור הירח היה כמעט כמו השמש.

ריח מתוק הגיע אליו ממרחקים.

"הם הבאים." הודיע בלי לחשוף את התרגשותו.

"הו! סוף סוף" נשמע אותו קול מאחוריו.

"אני משער שהם יגיעו רק בעוד חצי שעה, תלוי בקצב ההתקדמות שלהם."

"אתה רוצה שאני אתחיל להכין את הדברים?"

"כן, לכו שניכם ותישארו שם עד שאקרא לכם"

שני האנשים קמו והחלו ללכת בצעדים נמרצים ושקטים.

אחרי כ20 דקות נשמע צליל דק וגבוה.

שאני האנשים קמו ממקומם והחלו לרוץ לכיוון המארב.

"זהו זה.. הרגע הגיע" אמר כשהגיעו חבריו למקום.

תוך שניות ספורות נראו שני רוכבים בתחילת  השביל.

הרוכב הראשון היה גבר גבוה ורזה בעל שיער כסוף ומראה מבוגר. לצידו רכבה אישה. היא לבשה שמלה לבנה יוצאת דופן, שערה היה חום גלי ארוך שהגיע עד מותניה, על כתפה נחה לה קשת גדולה ואיכותית.

כשהיו מטרים ספורים ממקום המארב התרומם הסאקדי והחל לירות אש סגולה מתוך ידיו.

הרוכב המבוגר מילמל לחש בשפה עתיקה והאישה שרכבה לצידו לנעלמה, שנייה לפני שפגעה בה האש. הסאקידי צרח בכעס.

ברוכב המבוגר היא פגעה והוא נפל על הקרקע בין רגע.

*

פיטר קרטר היה נער צעיר שזה עתה הגיע לבגרות , לגיל 18.

פיטר גר בכפר.

פיטר עזר לאביו בתחזוקת המשק .הוא אהב את החיים הנוחים בכפר. ההרפתקאות היחידות שהיו לו התרחשו כשהלך לצוד לעיתים רחוקות.

למרות שאהב את חיו הנוכחיים פיטר תמיד השתוקק למשהו מעבר ,למשהו מסעיר.

ביום הולדתו ה-18 הביע משאלה.

"פיטר. כבר 5 וחצי. צריך להאכיל את הסוסים והפרות." צעקה לו אמו מהמטבח.

פיטר קם באי-רצון אך במהירות ויצא לכיוון אורווה.

השמש החלה לזרוח ולהאיר את הצמחייה השופעת.

פיטר אהב לצפות בזריחה לראות איך לאט לאט  הכול קום לתחייה.

פיטר האכיל את החיות וצפה בזריחה.

לפתע הבחין פיטר במשהו מוזר. ערימת החציר החלה להתפזר ולעוף לכל הכיוונים בגלל רוח שכאילו נוצרה מתוך האסם. פיטר בקושי הספיק לצעוד צעדים אחדים ולרוח הצטרפו גם להבות סגולות אדמדמות וקולות ניפוץ.

פיטר עמד מרותק למחזה.

הרוח נרגעה יחד עם הלהבות והתגלתה מתוכן דמות של אישה.

פיטר התבונן בה לרגע ואז הלך להתחבאות מאחורי דלת הכניסה. עדיין המום.

האישה הסתובבה וכעת היה יכול לראות את פניה. היא הייתה האישה היפה ביותר שראה. למרות המרחק הוא הצליח להבחין בעיניה הכחולות . הוא עמד שם מוקסם. בלי יכולת לזוז או לחשוב רק להסתכל. שמלתה הלבנה התאימה לה בצורה המושלמת ושערה הארוך השתלב עם שמלתה בצורה מושלמת. הוא לא יכל לתאר לעצמו אישה יפה ממנה.

האישה עמדה במקומה כמה רגעים ואז התמוטטה על הקרקע.

פיטר מיד רץ עליה. היא הייתה חסרת הכרה. כשהייתה בזרועותיו הוא הרגיש כבנאדם המאושר בעולם.

קריאות בשמו העירו אותו מחלומותיו. הוא לקח את האישה והכניס אותה לתוך אחד החדרים באסם. השכיב אותה על המיטה וחזר לכיוון הבית.

הוא הלך בעודו המום מכל מה שהתרחש. מחשבות רצו בראשו. מי האישה הזו? למה היא פה? איך היא הגיעה הנה?  הוא הגיע לבית.

 אמו ואחיו הקטנים ישבו בשלוחן ממתינים לו עם ארוחת הבוקר.

"או. יפה מצדך שהחלטת להצטרף אלינו" נזפה בו אמו.

הוא התיישב בשולחן ובמשך כל הארוחה לא אכל ולא דיבר. ראשו היה עסוק בדברים אחרים.

"מה יש? למה אתה לא אוכל? אתה חולה?"שאלה אמו בדאגה.

"לא לא , פשוט ניראה לי ששכחתי משהו באורווה.אני אלך לבדוק"

"עכשיו? זה דחוף?"

"כן".

"טוב, אז לך אני אשאיר לך צלחת."

פיטר יצא מהבית והתחיל לרוץ לכיוון האורווה.

כשהגיע פתח את הדלת בשקט והתגנב לכיוון החדר כאשר הוא בוחן כל פינה בשבע עיניים.

כשהגיע לחדר שמח לגלות שהאישה עדיין ישנה.

הוא הביא כיסא מבחוץ בכוונה לשבת ליד מיטתה. כשהתקרב לחדר גילה שהאישה התעוררה. הוא עמד מבעד לדלת להסתכל דרך החריץ.

האישה קמה כשהיא ממששת את ראשה. היא בחנה את המקום. לאחר כמה רגעים החליטה שכנראה אין טעם להישאר. היא מלמלה דברים בשפה שפיטר לא הבין ופתאום נוצר פתח בקיר. הפתח לא הוביל לצידו השני של הקיר ,פיטר לא הצליח לראות מעבר.

האישה נכנסה לפתח. פיטר הזיז את הדלת ונכנס לחדר בריצה , כעת הצליח לראות. הפתח הוביל לעולם אחר ,הוא ראה צמחיה פראית במקום שלא זיהה. הפתח התחיל להיסגר משני צדדיו ובלי מחשבה נוספת פיטר קפץ לתוכו.

פיטר מצא את עצמו במקום שלא הכיר כשהסתובב הצליח לתת מבט אחרון בחדר לפני שנסגר הפתח.

"אתה! מה אתה עושה פה?!"האישה תפסה בכתפיו והצמידה אותו לאחד לעצים כשהיא לוחצת על גרונו בידה השנייה.

"אני?מה ראית אותי קודם?"שאל בבהלה ובחוסר אונים.

"בטח שראיתי אותך! למה באת לכאן?אמרה בתקיפות.

"מה זה כאן? איפה אנחנו?"

האישה הרפתה מעט את אחיזתה.

"טוב, אני אפילו לא אטרח לספר.איך קוראים לך?"

"פיטר."

"הממ. שם טוב אבל הוא לא יעזור לך פה. אתה צריך לחזור למקום שממנו באת."

פיטר כבר היה הרבה מעבר למבולבל. הוא ניסה לסדר כמה דברים בראשו והחל בסדרה של שאלות.

"מי את? איך הגעת לאורווה שלי? ואיך אני הגעתי לפה?"

האישה הסתכלה בו בתמיהה .

"אתה לא יודע מי אני?"

"לא,אני לא יודע."

האישה השתתקה ולאחד כמה רגעים ענתה.

"אני ג'ואנה."

"הגעתי לאורווה שלך באמצעות קסם וכך גם אתה הגעת לפה.

*

"אדוני?"

"מרגרט."

"אדוני!הצלחנו לאתר אותה! היא ביער מורהיין. היא נמצאת בחברת נער כלשהו ,לא הצלחנו עדיין לגלות מי הוא אבל כנראה הוא לא יהווה בעיה." אמרה בהתלהבות

"תודה, מרגרט תעדכני את השאר ותתכונני ליציאה ."

"כן,אדוני" אמרה ועזבה את החדר.

הזדמנות של פעם בחיים, פעמיים. חשב לעצמו.

*

"פיטר,קדימה יותר מהר" דרבנה אותו ג'ואנה.

פיטר היה נוהג לטייל הרבה ולעסוק בפעילות גופנית ולמרות זאת התקשה מאוד להישאר בקצב שג'ואנה הכתיבה.

הוא התחיל להאיץ את הליכתו בעודו מתנשף. יופייה גרם לו לרצות ללכת אחריה לנצח.

הוא קיווה שלא ימצאו דרך בחזרה לאורווה בזמן הקרוב.

המקום בו היו היה יפיפה ומסתורי ופיטר אהב להיות בחברתה של ג'ואנה למרות שרוב זמן צעקה עליו.

"טוב, מעבר לגבעה הבאה נמצא כפר, נשאר שם ללילה. לא בטוח להסתובב פה בלילות."

פיטר הנהן בהסכמה.

"יש לך מספיק כסף?"שאל

"אנשים בדרך כלל נותנים לי לישון בבתיהם או במלונותיהם בלי תשלום." 

"למה?" שאל פיטר מופתע

היא הסתכלה בו במבט חושד.

"אז באמת אין לך שום מושג מי אני?"   הוא כנראה באמת לא יודע,בגלל זה הוא לא פוחד.

"לא.. אני מצטער " היא בטח אדם חשוב מאוד.

עוד נשמה נפלה למשכב.

כוח עליון לקח אותה מהאדמה.

כמו כל הנשמות, היא עלתה לשמים.ושם הן שמורות היטב היטב.

שמורות, אבל לא בצנצנות.

כל חייהן היו בצנצנות, תחת זכוכית מגדלת.

העין מסתכלת ואצבע נכנסת ומתערבת. מי ביקש את האצבע הזאת ?

היד של אותה אצבע מלטפת אותן עכשיו. מנחמת, מבטיחה –עכשיו יהיו שקט ומנוחה.

כל חייהן סבלו מרעש ומלחמה.

עכשיו הן מנסות להשכין שלום. הן עכשיו מחליטות מה יהיה על פני האדמה.

כל חייהן החליטו בשבילן. ציוו וביקשו ובכלל לא התחשבו.

עכשיו הן מתחשבות בכל הברואים. מטפלות ומגנות.

כל חייהן רק תקפו אותן, פגעו בהן. הן שמעו דברים שלא רצו לשמוע.

עכשיו הן שומרות סוד, שותקות.

כל חייהן הן שתקו. אז מדוע הן ממשיכות לשתוק?

איפה הצדק , לאן הוא נעלם?

האם הכוח העליון הכחידהו מן העולם?

נשמות מיוסרות בוכות, מתייפחות.

איפה הכוח העליון שלקחן ועשה אותן אחראיות?

למה הוא לא מטפל בנשמות?

כי הן עכשיו המטפלות. כל חייהן הן סובלות.

גם כשאינן עוד חיות.

"אין מנוחה לנשמות צדיקים- לא במוות ולא בחיים."

אני יודעת שזה ממש לא מתאיפ לי לכתוב משהו כל כך פסימי.

אבל זה המצב רוח שלי בימים האחרונים, ועל דברים כאלה אני חושבת.

לתחרות כתיבה שלישית.