יושבת בחלוק ובתחתוני תחרה בלילך,היית אוהב אותם.
תמיד אמרת שגוף של אישה יפה יותר עם הלבשה תחתונה מאשר עירום מלא,
שזה כמו קישוט לדבר שהוא גם ככה יפה.
הבית שקט,אבל אני יודעת שכולם נמצאים,
המשפחה יודעת שאם הדלת שלי סגורה,אז אין להכנס או להרעיש בסביבה,כי אין להעיר את המפלצת,המפלצת הזאת שונאת רעש וחברת אנשים.
אני לועסת פיראז'וק שסבתא הכינה ושותה קפה מהספל האהובה עליי,וזה פינוק בפני עצמו,לעומת הקפה בוקר השגרתי בבסיס בכוסות הנייר.
לפתע כל האסימונים נופלים לי,
בבום אחד גדול,
אחריי חודשיים אני מבינה.
הדחקתי..
הדחקתי ככ הרבה,ועכשיו אני מבינה יותר,
רק עכשיו באמת באמת הבנתי עד כמה נוצלתי.
חברות שלי תמיד אמרו לי שהוא מנצל אותי,והייתי מצחקקת ואומרת שזה ניצול הדדי ושיש בקשר שלנו מעבר לסקס,
שיקרתי להן.
ופתאום אני נזכרת במשפטים שאמר,
משפטים מחשידים שהייתי שואלת על הכוונה שלהם והוא היה מתחמק מזה בכל פעם,ואני,פתייה ומאוהבת הייתי מאמינה לך כל פעם מחדש.
זוכרת את המשפט שאמרת,
"פרווי נו ויט ני פאסלדני"
ואיך התחלתי לבכות,והרחקתי את הידיים שלך ממני,כי רצית סיבוב שני
"רוקי נאזאד,
יה.סקאזאלה.רוקי.נאזאד."
בטון הכי מאיים שאני יכולה להפיק,
ואיך הדמעות התחילו לזלוג אז,כי הבנתי את המובן מאליו,
אנחנו לא יכולים,ולא נהיה ביחד,
וכל הדיבורים שלך על התמסדות ועל זה שאני האחת,ושאתה שמח ככ שמצאת אותי,שאני בחורה לחתונה,שהוא חייב לחטוף אותי מיד לעצמו-
כל זה היה אמירות של שיכור,
של ילד שיכור שלא חווה מעולם מערכת יחסים בוגרת,של ילד שיכור שהתלהב שיש מישהי שמאוהבת בו עד מעל כל הראש
ידעתי שב27 לנובמבר נפרד גם ככה,למרות שהייתי מוכנה להקריב מעצמי הכל עבורך-לעזוב את המשפחה,להשתמש בחסכונות שההורים שלי חסכו עבורי כל החיים בשביל להשכיר לנו דירה קטנה בדרום
הייתי מוכנה לזרוק הכל רק בשביל להיות ביחד,אבל בפנים בלב ידעתי שאתה לא תשקיע אחוז ממה שאני הייתי מוכנה להשקיע.
ההגיון מבין שטוב שנפרדנו כבר,
אבל הרגש והלב-שניהם רצו לסבול עוד אבל העיקר להיות איתך,לראות אותך,להריח אותך ולחבק אותך,
הלב אוהב שמכאיבים לו,אתה בעצמך יודע.
אני חושבת שזו תקופה טובה לקעקע את קעקוע הזאב שאני רוצה מאז שהייתי ילדה,
אדם לאדם זאב,
כולנו זאבים בודדים,
אני זאב בתחפושת כבש,
ואני זאבה,חזקה,עוצמתית,חכמה,לא זקוקה לאיש
אני חזקה,ויכולה לבד.
הרעב של הזאב מעניק לו עוצמה,לא חולשה.