אני לא יכולה לכתוב עליו,כי אני לא רוצה לשמר שום זכרון
מהבנאדם היחיד
היחיד,
שגרם לי להבין מהי אהבת אמת,שלא תלויה בדבר,הדדית ואמיתית.
הוא ראה בי יופי גם כשלא הייתי מאופרת,
הוא ראה בי חוזק גם בהתקפיי בכי ,
הוא ראה בי שלמות כשהרגשתי למטה..
הבנאדם שהרים אותי
חתיכה אחרי חתיכה
אחרי שנשברתי מהקשר לפניו
אחרי שנאנסתי
הושפלתי
הוכתי..
פעם הוא אמר לי את המשפט המטופש הזה שרץ באינטרנט
"יום אחד מישהו יחבק אותך כל כך חזק,שהלב השבור שלך יתאחה מחדש"
והוא באמת עמד בהבטחה
הוא תיקן אותי
ולארבעה וחצי חודשים בדיוק זרחתי יותר מהשמש היו בי אנרגיות שלא הכרתי מעולם
כל בוקר הרגשתי כיאלו אני מעירה את העולם,וכיאלו אני גורמת לציפורים לצייץ
הייתי החיים עצמם
פרחתי בכל הצבעים האפשריים.
ואז לאט לאט השדים שלו הכניעו אותו,
גרמו לו לוותר על זה,
גרמו לו לרצות את הלבד הזה,כדי שיהיה להם יותר קל להשתלט עליו.
השדים הפרטיים שכל אחד מאיתנו יש,
הוא לא חזק מספיק נגדם.
ימים אחדים לפני שעזבתי לארץ אחרת ישבנו באוטו,
והתחלתי להרגיש דגדוגי התקף חרדה
כמו גלים קטנים שמתנפצים ומתנפצים,
וכל גל שבא הוא קצת יותר גדול מהקודם
ואמרתי לך מה אני רוצה מבלי לחשוב מדי
ביקשתי שתכתוב לי ותקליט לי,כי הקול שלך כמו מנגינה לנפש.
אמרת שבסדר,
אבל זה "בסדר" של לא באמת בסדר
אז ביקשתי שוב,
ושוב עשית את הפרצוף העייף שלך
אבל אמרת שאין לי מה לדאוג.
בזמן שהייתי רחוקה 7 שעות טיסה משהו קרה,
החלטת..
אני לא יודעת אם הסיבה היא השדים שלך כמו שאתה טוען
או אולי אני קשה מדי עבורך,
אולי פגשת מישהי אחרת בכלל.
כשחזרתי לארץ כבר לא היה טעם,
היית קר יותר מהחורף
והטונים שלך ככ השתנו בשיחת פרידה ההיא שככ לא רציתי שתהפוך לשיחת פרידה
חיבקת פעמיים,כי רעדתי ממש ורצית לעצור את זה
הבאת גליל נייר טואלט כי הדמעות לא פסקו
וחוץ מזה העדפת להשאר רחוק ממני עד כמה שניתן בדירה הקטנה שלך.
ועכשיו,יום חמישי
זה תמיד היה היום שלנו
איפה אתה עכשיו?
הייתי אמורה להיות אצלך כבר בשעה הזו.
זה כבר פעם שלישית שיום חמישי ואנחנו לא ביחד
אני תוהה אם אתה מתגעגע וחושב עליי,
ואם כן,אז למה כל הבנות האלה שהוספת בפייסבוק לפתע?
ולמה אתה לא מתעניין מה קורה איתי?
אתה יודע שאני שבר כלי בגללך,
אני תלויה בכדורי שינה עכשיו
ולא יכולה להרגע עד שאני מאבדת את הטיפה האחרונה של הפיקחות כל ערב מחדש
אני צריכה להרוס את עצמי קצת כל פעם כדי לישון בלילות,
והימים הם האתגר האמיתי..
הנפש מתהפכת הנה והנה והמחשבות חונקות
הלב מרגיש כבד
וכל מאמץ קטן של לזוז או לדבר מתיש אותי כל כך.
אתה מתגעגע אליי?
אתה זוכר את הרגעים שחלקנו?
כל כך קשה לי
ואני כל כך לבד,
לא מגיעה לי אהבה טובה כמו לכולם.
כינוי:
Little miss calamity
בבלוג זה
בכל הבלוגים
