כרגע אני מרגישה שלווה
בחוץ אובך מכסה את קרני השמש וחשוך ונעים לי בעיינים,
מתכננת לאט לאט את העתיד שלי עם כל לגימה של קפה
הכל כל כך בסדר כרגע
אבל כל לילה אני מאבדת את זה לגמריי,אני בוכה המון,כל דבר זה טריגר להתפרצות בכי
והלקאה עצמית,
אני יודעת שהתסמינים הם תסמיני דכאון,כי חוויתי את זה בעבר
אני לא יכולה למצוא את הכוחות או את הסיבה לקום מהמיטה בבוקר,
הכל ככ קשה,קשה להכין לאכול,קשה להתלבש,
קשה לדבר עם אנשים,
אני לא רוצה כלום פשוט.
תנו לי להרקב במיטה לבד.
החברה היחידה שלי חושבת שזה כי אני עדיין מתגעגעת אליו,
כן,
הוא חסר לי בכל נשימה,למרות שעבר פרק זמן גדול עדיין קשה לי.
אני לא חושבת שזה מובן מאליו שאני מסוגלת לאהוב כל כך חזק ולהשאר שייכת ונאמנה בלב שלי לאדם שהחליט שאני לא שווה את זה.
יש לי יכולת ככ עמוקה להעניק את כל כולי,את הנשמה ואת הלב לאדם ברגע שאני אוהבת,
אבל אני פשוט נלקחת כמובן מאליו,אני יודעת שמגיע לי יותר מזה.
התקופה הזו היא הקשה ביותר שהייתה לי לאחרונה,
לאיש לא מגיע להרגיש את מה שאני מרגישה בכל לילה,
את השחור הזה מסביב
את התחושה המגעילה הזו באזור החזה ובידיים
את החוסר כוח לנשום אפילו
את הדמעות שכבר שורפות במגע עם העור
את התרופות המרגיעות שמכבות לי את התקפי החרדה כי אני לא רוצה שההורים יחשבו שאני איזה משוגעת
להסתפק בחיבוק מהארנבון צעצוע במקום חיבוק של חום אנושי.
אין לי כוחות כבר,
אבל אני יודעת שאין כל כך ברירות אלא להמשיך,
לא יכולה לומר על עצמי שאני חזקה בעקבות זאת,כי אני לא
אני פשוט ממשיכה עם כל הצער בעניין והחוסר רצון,
כי אין לדעת מה יום יביא איתו..
מבטיחה לחזור לעדכן כאן בשביל עצמי
~
חייבת לציין ש2 'חלומות' מהרשימה הצדדית בבלוג התגשמו מבלי ששמתי לב.
חוויתי אהבה אמיתית טהורה-איתו.
והצלחתי להפסיק להיות תלויה בכדורים ביום יום.
כינוי:
Little miss calamity
בבלוג זה
בכל הבלוגים
