פסיכולוג לעצמי.
אני מנסה לחפור דרך הרבדים האלה,
מנסה למצוא את הסיבה לכל זה,
לכל מה שאני מתמודדת איתו במשך תקופה כל כך ארוכה.
הייתכן שזה כי אני עד כדי כך חסרת בטחון?
אולי כי אני מחפשת דמות דואגת כלשהיא בגלל חסכים מהילדות?
אולי כי אני מחפשת אדם שיהיה בית עבורי,כי מעולם לא הרגשתי את התחושה הזו?
קנאה בסובבים אולי?
זה כואב,וזה נמאס.
במשך 5 שעות היום נלחמתי נגד עצמי לא לשחרר דמעות עצורות כי לא רציתי שזרים יראו אותי בוכה,
כבד לי העול הזה.
אבל עם זאת
אני מתחילה לשחרר לאט לאט,כי כבר אין לי כוחות להאחז בעצמי,שלא לדבר על אחרים..
היום כשעברתי בדרך הביתה ראיתי זוג מבוגר,
הוא היה עיוור.
זה גרם לי לתהות אם אי פעם הראייה שלי תדרדר למצב שהיא לא תהיה קיימת בכלל,
אני כנראה אשים לזה סוף,
מה הם חיים עם מוגבלות כל כך קשה?
התחלתי לחשוב איפה אהיה בעוד 6 שנים,
כי היום לפניי 6 שנים הייתי ילדונת,תמימה שיצאה בהצהרות שכוללות מילים גדולות מדי עבור הבנתה.
אני אשתפר ממה שאני עכשיו?
מה עוד אחווה?
אני אהיה נשואה אי פעם?
אני אצליח למצוא אדם שיכיל אותי?יהיו לי ילדים?
איך אהיה בתור אמא?
זה לא נשמע ריאלי.
אבל אני ממשיכה לזמזם לעצמי IT GETS BETTER.
ואני שוקלת לפנות לקבל תמיכה מקצועית פעם ראשונה בחיי..
אני לא מבינה מה עובר עליי יותר,
אני לא מזהה את עצמי
כינוי:
Little miss calamity
בבלוג זה
בכל הבלוגים
