Soon,it will be cold enough..

חרדות של צהריים.

אתמול באמצע שיעור של הקורס ידיד טוב שלח הודעה,

בהודעה היה צילום מסך שהיווה טריגר להתחלה של התקף קטן..הראש הסתחרר קצת,הידיים רעדו טיפה

המועקה המוכרת הזאת באמצע החזה.

הצלחתי להשתלט על זה,הכנעתי את ההתקף והמשכתי ביום שלי.זורחת ומחויכת כרגיל.

אבל הרגע נוכחתי לדעת שגם אם הצלחתי להכניע את ההתקף באותו רגע הוא עדיין שם,

והוא יתפרץ חזק יותר בפעם השנייה.

וזה קורה דווקא כשאני מורעבת,אחריי שלא אכלתי יומיים..

התחלתי להכין אוכל,

וממש בשלבי סיום אני נזכרת באתמול,

והידיים מתחילות לרעוד כל כך..הסכין נופלת בכל פעם שאני מנסה לחתוך את האוכל,

האוכל מוכן כבר אבל את התאבון החליפו גליי בחילה וסבב הקאות..

ואני לא יכולה יותר,

כל כך קשה להאמין שבן אדם אחד הצליח לדפוק אותך מנטלית כל כך חזק ולאורך כל כך הרבה זמן.

קשה לי להאמין

שזה תמיד נגמר ככה

קשה לי להאמין

שעבורה הוא כן מוצא כוחות

קשה לי להאמין 

שאני שווה משהו בכלל

קשה לי עם התקופה המסריחה הזו שנמשכת כבר כמעט שנה,

כלום לא הולך בשום תחום,אני תקועה,אני נרקבת,

החיים שלי מתנהלים בין התקף להתקף.

אני מנסה להדחיק ולהטביע את זה,

אני עובדת על עצמי כל כך קשה,

אבל זה תמיד צף למעלה.

אני לא יכולה..באמת..

אני רק מחכה שיבין מה הפסיד 

ובבקשה,שהאגו לא יעצור בעדו.

הוא היה יותר מסתם בן אדם,בן זוג

הוא היה תרופה,

תרופה לנפש שלי..

ואני כל כך מתגעגעת.