לפולין הגעתי באמצע נובמבר.
נסיעה לשדה תעופה של עובדה ומשם טיסת לואו קוסט בת 4 שעות לקראקוב היפהפיה.
בדרך למלון אני עוברת 2 כנסיות גדולות,בכניסה לכל אחת מהן מוצב עץ אשוח מקושט וזה עושה לי שמח בלב.זה נראה כיאלו כל העיר ערוכה כבר לקריסמס.
המלון רגיל למדי,3 כוכבים-מה שיכלתי להרשות לעצמי,
החדר ממקום בקומה השלישית ואין מעלית במלון
למרות שכל פעם אני מגיעה לחדר עם קוצר נשימה ועל סף עילפון אני רואה את הטוב שבדבר,לפחות את אני שורפת ככה חלקיק ממאות הקלוריות המיותרות
מה- PUMPKIN SPICE לאטה של סטארבקס,הדונאטסים,הג'ינגר קוקיס,ההמבוגרים ושאר המאכלים שצרכתי על בסיס יום יומי.
בימים הראשונים הטיול היה שגרתי,
הסתובבתי בקניונים,ספגתי אווירת חג,הארד רוק קפה,טעימות של אוכל מקומי
טיולים בין דוכני קריסמס,טיולים בעיר העתיקה.
ואז ב26.11 קבעתי סיור באושוויץ.
הדרך לשם הייתה ארוכה,
עוברת בדרך מפותלת בין כפרים ויערות צפופים
אחריי נסיעה של שעה וחצי ועצירה לפיפי ביער הגעתי
וברגע שפתחתי את דלת האוטו
הרגשתי סוג קור שונה..קור שחודר לעצמות דרך כל השכבות של הביגוד התרמי
זאת הייתה הפעם הראשונה שנפל לי האסימון,הצטמררתי מהמחשבה על איך שהקורבנות של הנאצים הרגישו באמצע החורף של פולין עם שכבת בגד אחת,לפעמים גם יחפים על אדמה מושלגת וקפואה..
נכנסתי למתחם וקיבלה אותי קבוצה של אנשים,בראשה המדריכה שלנו
אישה פולניה מבוגרת עם שיער מאפיר שסיפרה לנו את הסיפור של כל בניין,שלט ואבן בחצי אנגלית חצי רוסית שבורה.
עברנו בבניינים ששימשו קצינים נאצים,ובתי חולים
עברנו ליד קיר המוות
ואז הגענו לבניין נעול עם חלונות חסומים על ידי קרשי עץ,המדריכה סיפרה שזה היה בניין שבו נערכו ניסויים באסירות שכללו
בין היתר כריתות רחם,היא הסבירה שהבניין הזה משומר באותו המצב כפי שנמצא אחרי סגירת המחנה
עם כל הכלי ניתוח,הדם,הציורים על הקירות.
היא אמרה שביקרה שם פעם אחת ושהפעם הזאת השאירה בה את החותם הכי קשה מכל המקומות במחנה,
לבסוף הוסיפה שהבניין הזה ישאר סגור לנצח למבקרים,כי פשוט עדיף ככה.
כשהובילה אותנו למקלחות הגזים,פחדתי להכנס
זה היה בניין עם תקרה נמוכה,עשוי מקירות עבים
השטח היה לא גדול במיוחד
ובתוך הקירות מאות סימני שריטות לצד ונדליזם של תלמידי תיכון: "נקמה" בטוש כחול "עם ישראל חי" בטוש לבן
נזכרתי שקראתי על השריטות פעם,היה לי קשה לעכל שאלה באמת סימנים מהציפורניים של הקורבנות כשניסו לברוח,לטפס מעלה כדי
להשיג שניה נוספת של חמצן
לא רציתי להשאר שם לרגע נוסף ויצאתי משם מיד,לא לפני שקלטתי בזווית העין את התנורים שבהן נעזרו לשרוף את הגופות.
בחלק השני של הסיור,עם שער הכניסה המפורסם של אושוויץ עם מסילת הרכבת שמרגישה אינסופית היה קר אפילו יותר ואני מוכנה להשבע שבאוויר עמד ריח של עשן.
המדריכה סיפרה לנו איך הנאצים היו בוררים את הנשים שנראו הכי בריאות והכי טוב והיו מציבים אותן בכניסה למחנה,
מלבישים אותן בשמלות לבנות ומורים עליהן לשיר שירים עליזים כדי לרמות את הקורבנות החדשים שהיו מגיעים בקרונות מכל רחבי אירופה.
בזמן ששאר הקבוצה המשיכה לצעוד ב"דרך המוות" אני נעצרתי ליד קרון אחד,קרון עץ שבכניסה אליו שוכב ורד אדום נבול
ניסיתי להבין איך הצליחו לדחוס עשרות אנשים לקרון ככ קטן,
ניסיתי לתאר לעצמי איך זה לעמוד במשך שעות בדרך מטלטלת,בלי עצירות בלי הפסקות
בלי שינה,בזמן שילדים בוכים וקשישים מתים אל מול ענייך כי לא היו מסוגלים לסבול את התנאים.
באיזור של הצריפים,
שורות שורות של צריפים
ככ הרבה שלא הצלחתי לספור אפילו,צריפי אבן נמוכים
שבנוים ישירות על הקרקע,אפילו בלי רצפת עץ דקה כדי לבודד את הקור במעט
ובכל רציף לאורכו ולרוחבו 3 קומות אבן בגודל של מטר וחצי על מטר וחצי ששימשו למיטות עבור הקורבנות,
בכל מטר וחצי כזה היו מצטופפים 6-7 אסירים,סיפרה לנו המדריכה.
יצאתי מהטיול הזה עם תובנות,
ומודה שעדיין קשה לי לעכל את המראות ואת החויה של באמת להיות שם..
כינוי:
Little miss calamity
בבלוג זה
בכל הבלוגים
