Soon,it will be cold enough..

יושבת בחלוק ובתחתוני תחרה בלילך,היית אוהב אותם.

תמיד אמרת שגוף של אישה יפה יותר עם הלבשה תחתונה מאשר עירום מלא,

שזה כמו קישוט לדבר שהוא גם ככה יפה.

הבית שקט,אבל אני יודעת שכולם נמצאים,

המשפחה יודעת שאם הדלת שלי סגורה,אז אין להכנס או להרעיש בסביבה,כי אין להעיר את המפלצת,המפלצת הזאת שונאת רעש וחברת אנשים.

אני לועסת פיראז'וק שסבתא הכינה ושותה קפה מהספל האהובה עליי,וזה פינוק בפני עצמו,לעומת הקפה בוקר השגרתי בבסיס בכוסות הנייר.

לפתע כל האסימונים נופלים לי,

בבום אחד גדול,

אחריי חודשיים אני מבינה.

הדחקתי..

הדחקתי ככ הרבה,ועכשיו אני מבינה יותר,

רק עכשיו באמת באמת הבנתי עד כמה נוצלתי.

חברות שלי תמיד אמרו לי שהוא מנצל אותי,והייתי מצחקקת ואומרת שזה ניצול הדדי ושיש בקשר שלנו מעבר לסקס,

שיקרתי להן.

ופתאום אני נזכרת במשפטים שאמר,

משפטים מחשידים שהייתי שואלת על הכוונה שלהם והוא היה מתחמק מזה בכל פעם,ואני,פתייה ומאוהבת הייתי מאמינה לך כל פעם מחדש.

זוכרת את המשפט שאמרת,

"פרווי נו ויט ני פאסלדני"

ואיך התחלתי לבכות,והרחקתי את הידיים שלך ממני,כי רצית סיבוב שני

"רוקי נאזאד,

יה.סקאזאלה.רוקי.נאזאד."

בטון הכי מאיים שאני יכולה להפיק,

ואיך הדמעות התחילו לזלוג אז,כי הבנתי את המובן מאליו,

אנחנו לא יכולים,ולא נהיה ביחד,

וכל הדיבורים שלך על התמסדות ועל זה שאני האחת,ושאתה שמח ככ שמצאת אותי,שאני בחורה לחתונה,שהוא חייב לחטוף אותי מיד לעצמו-

כל זה היה אמירות של שיכור,

של ילד שיכור שלא חווה מעולם מערכת יחסים בוגרת,של ילד שיכור שהתלהב שיש מישהי שמאוהבת בו עד מעל כל הראש

ידעתי שב27 לנובמבר נפרד גם ככה,למרות שהייתי מוכנה להקריב מעצמי הכל עבורך-לעזוב את המשפחה,להשתמש בחסכונות שההורים שלי חסכו עבורי כל החיים בשביל להשכיר לנו דירה קטנה בדרום

הייתי מוכנה לזרוק הכל רק בשביל להיות ביחד,אבל בפנים בלב ידעתי שאתה לא תשקיע אחוז ממה שאני הייתי מוכנה להשקיע.

ההגיון מבין שטוב שנפרדנו כבר,

אבל הרגש והלב-שניהם רצו לסבול עוד אבל העיקר להיות איתך,לראות אותך,להריח אותך ולחבק אותך,

הלב אוהב שמכאיבים לו,אתה בעצמך יודע.

אני חושבת שזו תקופה טובה לקעקע את קעקוע הזאב שאני רוצה מאז שהייתי ילדה,

אדם לאדם זאב,

כולנו זאבים בודדים,

אני זאב בתחפושת כבש,

ואני זאבה,חזקה,עוצמתית,חכמה,לא זקוקה לאיש

אני חזקה,ויכולה לבד.

הרעב של הזאב מעניק לו עוצמה,לא חולשה.

אלחוש והרדמה לנשמה

לא רוצה להרגיש שום דבר

אני מודה באמת המביכה,מאז שנפרדנו עברו יותר מחודשיים,ועדיין אני מוצאת את עצמי בוכה כל לילה ומבקשת למות

כי אני לא באמת חיה 

ומה שלא הורג אותך-גורם לך לרצות למות

אנשים לא יודעים מה עובר עליי,אם הייתם מכירים אותי לפניו ואחריו הייתם רואים שמדובר בבחורה אחרת לחלוטין

רע לי

מעליב אותי שהוא מחק אותי מכל מקום אפשרי

מחק וחסם

בעוד שאר האקסיות עדיין אצלו בפייסבוק

רע לי ואני רק רוצה להקיא את כל תכולת הקיבה כל פעם שאני רואה אותו או אפילו נזכרת בו,ההורים שלי מדברים עליו הרבה,בכל הזדמנות שהם רוצים להזכיר לי עד כמה אני בלתי יוצלחת,והם תמיד קוראים לו בשם חיבה שהמצאתי לו וזה מציף לי את העיינים בדמעות.

שלשום הוא ראה ושמע אותי,היינו באותו חדר אוכל,חדר אוכל קטן וכמעט ריק

הוא אפילו לא טרח להביט בי,כיאלו לא הייתי שם

אני כלום..אוויר,שקופה

עד שחשבתי שמצאתי מישהו שאני אהיה משהו בשבילו,ולא כלום כמו שאני עבור כולם..

זה כואב,אתם מבינים?

למה הבאתי לזה פשוט להגמר?

אני הייתי האשמה בפרידה,אבל טוב שזה נגמר לפני שזה היה מחמיר עוד..הרי בכיתי וסבלתי גם במערכת יחסים עצמה כשהיינו ביחד..

הוא היה רעל.

כל כך כואב לי ואין לי איך לאלחש את הכאב

כי אני מפחדת לשתות בנוסף למה ששתיתי בתקופה הזאת

ואני מפחדת מהדם של עצמי 

אני לא מזהה את עצמי

ולא מבינה למה אני מביאה למאנייק אחד חסר רגשות להשפיע עליי ככה חזק

אולי זה כי פעם ראשונה ניצלו אותי ככה ועוד אמרו לי את זה בפנים,הכי ישר שיש

ואולי זה כי אתה הגבר הראשון שאהבתי באמת,שדאגתי לו,וחשבתי רק עליו,וראיתי את החיים שלי איתו.

"ניצלתי אותך והיית כלום,סהכ בשר

סהכ סקס.לא הייתה כאן שום אהבה מעולם,זה לא זה.

את עלובה,מסכנה,

תעזבי אותי כבר,תשחררי אותי

אין לי מה עוד להוסיף,זה נגמר,בהצלחה בהמשך."

ואני חושבת שעל המשפט הזה לא אתגבר בחיים..

תודה לך,

שהרסת לי את האמון בגברים למשך שארית חיי.

אין לי דת ואין לי אלוהים,אבל אני מאמינה בקארמה כי חוויתי ממנה כל כך הרבה על בשרי,

אני יודעת שהוא ישלם על הדמעות שלי,על הצעקות לכרית האמצע הלילה,המחשבות והפלאשבקים שגורמים לידיים שלי לרעוד ולראש להסתחרר

על המצב הנפשי אליו הכניס אותי,

על הפגיעה העצמית,העונשים הקטנים שאני מענישה את עצמי על זה שאני "עלובה ומסכנה"-כמו שהוא אמר.

על ההתבודדות שכפיתי על עצמי,כל כך קשה לי להיות עם אנשים,זה דורש ממני כוחות שלא ידעתי שנדרשים,כמו עול כבד כזה,

פשוט קשה לי לדבר,להגיב,לזייף התעניינות,

אני מכריחה את עצמי לאכול ולהתקיים,לעבוד כיאלו כלום

ואני עדיין מתעוררת בלילות ושוקעת במחשבות עלייך עד הזריחה,

אני יודעת שהקארמה תגרום לך לשלם על זה,

אבל אני לא רוצה שתסבול

אבל מגיע לך

אבל אני פשוט לא רוצה שיהיה לך רע,

אוהבת אותך עדיין,

ומתגעגעת מלא,אתה זה האחד שאזכור לנצח מסתבר,הפנים שלך ירחפו בתודעה בכל פעם שאעצום עיינים,

ולא משנה עד כמה מאושרת אהיה בהמשך,ולא משנה איזה בן זוג מדהים ותומך ואוהב יהיה לי בהמשך,

תמיד אחשוב עלייך ולמה לא הצלחת לאהוב אותי,ולמה פגעת והשפלת ככה,ולמה שיקרת בלי להתבייש

אני אוהבת אותך,ומקווה שאתה עדיין נזכר בי לפעמים.

היית אמור להיות האחד..