Soon,it will be cold enough..

פסיכולוג לעצמי.

אני מנסה לחפור דרך הרבדים האלה,

מנסה למצוא את הסיבה לכל זה,

לכל מה שאני מתמודדת איתו במשך תקופה כל כך ארוכה.

הייתכן שזה כי אני עד כדי כך חסרת בטחון?

אולי כי אני מחפשת דמות דואגת כלשהיא בגלל חסכים מהילדות?

אולי כי אני מחפשת אדם שיהיה בית עבורי,כי מעולם לא הרגשתי את התחושה הזו?

קנאה בסובבים אולי?

זה כואב,וזה נמאס.

במשך 5 שעות היום נלחמתי נגד עצמי לא לשחרר דמעות עצורות כי לא רציתי שזרים יראו אותי בוכה,

כבד לי העול הזה.

אבל עם זאת

אני מתחילה לשחרר לאט לאט,כי כבר אין לי כוחות להאחז בעצמי,שלא לדבר על אחרים..

היום כשעברתי בדרך הביתה ראיתי זוג מבוגר,

הוא היה עיוור.

זה גרם לי לתהות אם אי פעם הראייה שלי תדרדר למצב שהיא לא תהיה קיימת בכלל,

אני כנראה אשים לזה סוף,

מה הם חיים עם מוגבלות כל כך קשה?

התחלתי לחשוב איפה אהיה בעוד 6 שנים,

כי היום לפניי 6 שנים הייתי ילדונת,תמימה שיצאה בהצהרות שכוללות מילים גדולות מדי עבור הבנתה.

אני אשתפר ממה שאני עכשיו?

מה עוד אחווה?

אני אהיה נשואה אי פעם?

אני אצליח למצוא אדם שיכיל אותי?יהיו לי ילדים?

איך אהיה בתור אמא?

זה לא נשמע ריאלי.

אבל אני ממשיכה לזמזם לעצמי IT GETS BETTER.

ואני שוקלת לפנות לקבל תמיכה מקצועית פעם ראשונה בחיי..

אני לא מבינה מה עובר עליי יותר,

אני לא מזהה את עצמי

נכנסתי לטיוטות,

מצאתי שחזור של האירועים שכתבתי יום אחריי הפרידה שלנו,

"חשבתי שתביני".

"זה יהיה קשה רק בהתחלה".

"זה טוב לשנינו".

אני לא יכולה יותר..

כואב לי..

לשבת בבית,בהפסקת נשנושים מהלימודים

ולהכנס לפייסבוק ולראות מישהי שפעם העברתי איתה שמירה בצבא מעלה אלבומים מדרום אמריקה ופשוט לחשוב

"הלוואי והיו לי חברים שהיו בקטע לנסוע איתי לטיול ארוך כזה",פשוט לעבור מדינה מדינה.

אבל יש לי רק חברה אחת והיא לא תזרום.

להבין בעצם שמושרשת בי בעיה עמוקה יותר ממה שחשבתי,

אני לא מתפקדת במצבים שכוללים אנשים חדשים,שגרה חדשה,מקום חדש,

אני ככ סגורה ומכונסת וזה מרחיק אנשים עוד יותר,

אני בטוחה שקיבלתי את התואר "המוזרה של הכיתה" כבר ביום הראשון..

לראות זוגות נפרדים,

פעם הייתי חיה עבור זה,ככ קסם לי לדעת שלא רק אני לבד,

אבל כשהבנתי שהזוג הכי מקסים שהכרתי נפרד,הלב שלי נשבר קצת עבורם.

אמנם לי ולו היה קטע חד פעמי,אני אמורה להרגיש קנאה מסוימת והקלה בפרידה שלהם,אבל לא..

ראיתי אותו ואותה אתמול ברכבת אבל אני בטוחה שהוא לא זיהה אותי

ולא הבנתי למה הם נראים מרוחקים,בסוף הוא עלה לקרון לבד

והיא לאחר,איתי.

ואחכ בפייסבוק החששות שלי קיבלו אישור-הם נפרדו.

וזה כל כך מוזר האאורה הזו של שברון לב טרי,הרגשתי ממש פעימות של משהו ממנה,

ופשוט כאב לי הלב עליה.

זה החזיר אותי שנה וחצי אחורה,כשהלב שלי נשבר לראשונה בחיי,

והגעתי למצב של חרדות כל כך קשות והתקפי בכי ואינסומניה שפשוט שיחררו אותי מהבסיס לבית בלי ג' בלי כלום באמצע ריתוק

ופשוט לא הפסקתי לבכות בנסיעה ההיא,

ומאז במשך 3 חודשים עד שהכרתי מישהו אחר הייתי בוכה בכל נסיעה בלי הפסקה כי נסיעות היו מפנות לי רגעים מתים שבהם המוח שלי

היה מעלה זכרונות ושאלות 'מה אם'.

פשוט כואב לי עליהם.

להרגיש את ההפרעות האכילה שלי נעות עמוק בתוכי בכל פעם שאני אוכלת קצת יותר מדיי,

זה לא באמת עוזב אותי ורק מתגבר מפעם לפעם ואני מפחדת פחד אימים..

אני לא מתכוונת להשאב לזה שוב.

להרגיש אותו.

להרגיש אותו ממרחק של 67 ק"מ,

בכל דקה שעוברת,בכל יום,בכל ערב עד השעות הקטנות של הלילה,

ולפחד בשבילו.

למרות שעבר כל כך הרבה זמן-8 חודשים אם אני לא טועה,אני עדיין קשורה אליו בכל נפשי,

אני יודעת מה הוא עובר,עדיין קשה לו עם המציאות ועם הקשיים שלו,

ואלוהים,

אם יש דבר אחד שאני רוצה כרגע זה לעלות על רכבת אליו,

ללכת את כל השעה הליכה מהתחנה אליו לבית ולצלצל בפעמון.

אבל הפחד מהתגובה,

הפחד מלצאת 'משוגעת',הפחד מעוד שברון לב ממנו..

הריי יש לו מישהי אחרת,

שהיא גם לא נועדה לו,הקשר שלהם נועד לכשלון.

אני כל כך רוצה לחבק אותו,רק חיבוק אחד..

מתגעגעת מתוק שלי.