Soon,it will be cold enough..

לקחת אותי לפאב המגניב ההוא שהבטחת,בתל אביב,

עם הקונספט של השיקויים 

התיישבנו על הבר.ויצרנו לעצמינו בועה משלנו,מבודדת מכל השאר.

עוד לפניי שהגישו לנו את הבירות אמרת

"אני זוכר שנפגשנו כדי לדבר עלייך,אז אל תנסי להסיט את הנושא הערב"

מה אני אגיד לך..

אני אילמת כשזה מגיע לנושא הזה

המילים עצורות לי בגרון

ואני שונאת להפגין חולשה מול אנשים.

"עוד לא שתינו מספיק,תן לזה זמן"

עוד כוס ועוד כוסית,אני כבר מתחילה לקבל את ההרגשה המרחפת הזאת,

אנחנו צוחקים וטוב לנו,

שכחנו לרגע לשם מה התכנסנו,יותר נכון אני מעמידה פנים ששכחתי לשם מה נפגשנו.

ואז הרצנת לפתע וציוות עליי לדבר.

כל כך קשה לי

קשה לי להפתח כלפיי מישהו באופן הזה,

שתקתי נצח בערך.

הידיים בנתיים התחילו לרעוד,אז התחפרתי עם הציפורניים ביד השנייה כדי שלא תשים לב

עד ששמתי לב שכבר ממש יורד לי דם.

מצחיק,אני נראת ככ שלווה מבחוץ אבל בפנים מתחולל כאוס מוחלט.

אני תוהה אם להתחיל מההתחלה,ומההתחלה של מה בדיוק,

מההתחלה ההתחלה?

מההתחלה של שנת 2014-שם דברים התחילו להתדרדר?

מההתחלה של 2015,שזה מה שאתה חושב שלגביו התכנסנו

אני תוהה אם אני בכלל יכולה לסמוך עלייך,

ואני אומרת לך את זה,

מבלי לעבד את המחשבות במוח לפני שהן נפלטות.

"אל תקח את זה באופן אישי,אבל אני באמת לא יודעת עד כמה אני יכולה לסמוך עלייך,

נורא קשה לי להפתח בנושאים כאלה ובמיוחד פנים מול פנים"

"כן..אבל בכל זאת,תנסי"

"תראה.."

נאנחת

לוקחת נשימה

נאנחת שוב

"זה לא קל לי,

לא קל לי להודות בזה כי אני מתביישת בזה נורא..

ואני ממש לא רוצה להפוך אותך לזה שיספוג הכל,

אבל

על מה אתה חושב שמדובר?"

"עליו.."

כן,זה עליו..

ואני מתחילה לפתח רצון עז לברוח.

"כן,הוא..

זוכר שאמרתי לך שיש לי יותר מדי שאלות בלי תשובות?

זה עדיין מטריד אותי המון,יותר ממה שזה צריך.

אני לא חושבת שמגיע לו הכבוד בכלל בלתפוס לי ככ הרבה חלק במחשבות אחריי כל מה שהוא גרם,

כמה פעמים רציתי לשלוח לו הודעה באמצע הלילה,הייתי מנסחת מגילה בכל פעם,ורק הכפתור של הSEND היה מפריד

אבל לא רציתי לגרום לו לבלאגן בראש,

הוא הריי המשיך הלאה,לא רציתי לערער אותו..

כל העניין הזה פשוט גורם לי לאי שקט מכל בחינה אפשרית ואני שונאת את זה"

לוקחת שלוק מהבירה כדי לעשות הפסקה מהגל רגשות שהציף אותי,

"תמיד חשבתי שידעתי מה זה לאהוב,ואהבה אמיתית וכל זה,

אבל זה לא באמת אהבה עד שזה כואב לך פיזית,עד שזה מונע ממך שינה

ועד שלא מפסיק לכאוב גם אחריי המון זמן..

לפחות בזכותו אני יודעת איך זה מרגיש"

וברגע שהסכר נפרץ

המילים יזרמו מעצמן

אני אחפור לך ואחפור.

אבל לא יהיה לך מה לומר.

זה תמיד ככה.

לא יהיה לך מה לומר לי,

אז פשוט תחבק.

בדיוק כמו איתו,

שבכל פעם שאיבדתי את זה,לא היה לו מה לומר

אז הוא פשוט חיבק.

"זה לא הגיע לך ילדונת.."

צירוף המילים ששבר אותי סופית.

"הוא חסר לי"

חרדות של צהריים.

אתמול באמצע שיעור של הקורס ידיד טוב שלח הודעה,

בהודעה היה צילום מסך שהיווה טריגר להתחלה של התקף קטן..הראש הסתחרר קצת,הידיים רעדו טיפה

המועקה המוכרת הזאת באמצע החזה.

הצלחתי להשתלט על זה,הכנעתי את ההתקף והמשכתי ביום שלי.זורחת ומחויכת כרגיל.

אבל הרגע נוכחתי לדעת שגם אם הצלחתי להכניע את ההתקף באותו רגע הוא עדיין שם,

והוא יתפרץ חזק יותר בפעם השנייה.

וזה קורה דווקא כשאני מורעבת,אחריי שלא אכלתי יומיים..

התחלתי להכין אוכל,

וממש בשלבי סיום אני נזכרת באתמול,

והידיים מתחילות לרעוד כל כך..הסכין נופלת בכל פעם שאני מנסה לחתוך את האוכל,

האוכל מוכן כבר אבל את התאבון החליפו גליי בחילה וסבב הקאות..

ואני לא יכולה יותר,

כל כך קשה להאמין שבן אדם אחד הצליח לדפוק אותך מנטלית כל כך חזק ולאורך כל כך הרבה זמן.

קשה לי להאמין

שזה תמיד נגמר ככה

קשה לי להאמין

שעבורה הוא כן מוצא כוחות

קשה לי להאמין 

שאני שווה משהו בכלל

קשה לי עם התקופה המסריחה הזו שנמשכת כבר כמעט שנה,

כלום לא הולך בשום תחום,אני תקועה,אני נרקבת,

החיים שלי מתנהלים בין התקף להתקף.

אני מנסה להדחיק ולהטביע את זה,

אני עובדת על עצמי כל כך קשה,

אבל זה תמיד צף למעלה.

אני לא יכולה..באמת..

אני רק מחכה שיבין מה הפסיד 

ובבקשה,שהאגו לא יעצור בעדו.

הוא היה יותר מסתם בן אדם,בן זוג

הוא היה תרופה,

תרופה לנפש שלי..

ואני כל כך מתגעגעת.