אני לא אוהבת ימי חמישי יותר.
אמנם ימי כמובטלת נגמרו,אז אני אמורה לצפות בכיליון עיינים לסופש..
אבל זה לא ככה בפועל.
לפניי רגע שכבתי לרוחב המיטה,
מזילה דמעות איילינר על הסדין הלבן החדש.
ואז החלטתי שעדיף לשפוך את הרגשות כאן מאשר לשפוך אותם על פניי המצעים..
אני שונאת להרגיש לבד,
ובמיוחד שונאת להרגיש ככה בימי חמישי בערב.
כי החברה היחידה שלי עם חבר שלה
והידיד היחיד שלי עם חברה שלו
כל בן משפחה סגור מאחוריי דלת עוסק בשלו
ורק אני כאן,לבד
וזה חונק אותי
זה מכביד עליי
זה עושה לי שחור במחשבות
זה זורק אותי חזרה אליו
זה גורם לי להביט בתמונות ישנות שלנו.
ולחשוב שפעם
ימיי ראשון היו נפתחים אצלי בחיוך למרות שהשעה הייתה 5 בבוקר,
כשבראש המחשבה היחידה שלי היא "איזה סופש מקסים היה לי,רק עוד חמישה ימים לסופש מקסים עוד יותר,
אני מוכנה ליום הזה"
וימי שני היו ממשיכים ב"כמה אני מאושרת,עוד 4 ימים"
וככה עד חמישי,
ובו הייתי מתעוררת הכי מאושרת,
אחוזת טירוף ממש
הייתי גורמת ליום הזה להרגיש מיוחד מההתחלה.
קמה רבע שעה מראש כדי להתאפר ולהיות הכי יפה בעבודה,מכינה קפה מפנק לדרך
שמה את השיר האהוב עליי בנסיעה.
חוזרת הביתה ונכנסת מיד למקלחת,מוותרת על ארוחה כדי להספיק לרכבת הראשונה,
מתגלחת,מתמרחת,מתאפרת,מתלבשת,מתבשמת.
שמה על עצמי את החיוך הכי רחב שלי ויוצאת אליו,מחייכת במשך כל השעה וחצי נסיעה..
נמסה עליו בחיבוק בכל פעם כשאסף אותי עם האוטו בתחנה.
אני רוצה לקום מחר בבוקר,
לשים את השמלה הורודה שלי ולנסוע אליו.
ללכת לאט ברחוב לבית שלו,לספוג את האווירה והזכרונות לתוך עצמי
להכנס לשכונה שלו,ואז אולי להתקל בו
שיעצור את הרכב,ויקרא בשמי,יצפור
ואז ישאל אותי מה אני עושה כאן,
ואענה לו שהתגעגעתי למקום היחיד שהיה בית עבורי
והוא יכניס אותי לאוטו כדי לדבר בנוח ולא בצעקות כשגבולות האוטו שלו מפרידות בנינו
ואז שהכל יהיה בסדר שוב..
אני מתגעגעת לבית.
כינוי:
Little miss calamity
בבלוג זה
בכל הבלוגים
