שבוע של תעוזה.
אני בת 20 ואני מסתירה את זה שאני מעשנת
אמנם לא מעשנת באופן קבוע,אבל זה עדיין מצחיק אותי,
שאני מסתירה מהחברים,מהחבר,מהמשפחה.
ישבתי בבסיס
לבד,בחדר
סגרתי שבת לבד הפעם
מהמערכת בוקע דת' מטאל ועל הזין מה הבנות האחרות בבניין יגידו,גם ככה לחדר שלנו יצא שם רע ממזמן
מגלגלת סיגריה מטבק שחברה שכחה בחדר,
לימדו אותי לא ממזמן לגלגל בצורה מושלמת
כשאני באה ללקק את הנייר גלגול אני קולטת את הריח של הטבק
הטבק בריח דובדבנים
והסיגריה גולגלה בצורה מושלמת
לידי יש מצית
מצית תכלת שקוף שבטח הבעלים המקוריים קיבל אותו בחינם,כי זה בעצם שיווק של חנות כלשהיא
מענייו כמה ידיים המצית הזה עבר
אני מצאתי אותו על המדרגות בבניין,
אם רואים מצית ללא בעלים-לוקחים
הדלקתי
והסתכלתי איך הסיגריה מתחילה לבעור
מסתכלת איך האש מאכלת רבע מהסיגריה
ואז
שאיפה עמוקה
ונשיפה
רואה איך העשן יוצא ממני
וזה כ"כ יפה
אני כמו דרקון!
מאפרת בספל חצי מלא בנודלס וטונה
גם ככה לא באלי על זה עכשיו,הכנתי את זה כדי לנסות לשכנע את עצמי להכניס משהו לפה
אחריי ימים בלי תאבון
העשן חורך
משאיר טעם בלוע
בגרון
מזכיר לי את הטעם של הנשיקות של החבר הנוכחי,שהוא מעשן קבוע
בדיוק לפניי יומיים הוא אמר משהו ששבר אותי לגמריי
האמירות שלו הן הגורמים לחוסר תאבון ולחוסר שינה
ולעיינים הנפוחות מבכי
אני מתכווצת בכאב
ומבינה שלא יעבור לי אלא אם כן אבכה,
אז אני מתאמצת בדמעות הראשונות קצת
והשאר זולגות מעצמן
קצת שורף לי בעיינים ואני נזכרת שאני מאופרת
אני מדליקה עוד סיגריה שגלגלתי בצורה מושלמת
אין לי כוח להתקרב לספל שבה איפרתי ממקודם והדבר היחיד שאני לובשת בנוסף לתחתון-חולצה של טיול שנתי מי' מתמלאת עד מהרה באפר ודמעות שחורות
העשן שורף לי בעיינים
ואני נזכרת שהבטחתי שלעולם לא אגע בסיגריות
הבטחתי לסבא שלי ז"ל
אני מבינה שהפרתי את ההבטחה ואני בוכה עוד יותר
אני קמה יום אחד ומחליטה להפסיק להתנהג עם החבר מוזר,מחליטה שאני לא פגועה יותר
אני מדברת איתו רגיל וכמה ימים אחריי הוא מציע להפגש מחוץ לבסיס
זה הדייט הראשון
ואנחנו כבר כמעט חודשיים ביחד
אני הופכת את כל הארון
ובסוף מחליטה ללבוש את הדבר הכי מכוער כנראה שקיים אצלי בארון
אני נפגשים ואני שמה לב שהוא הסתפר אבל לא מעירה על זה,כי העדפתי את השיער שלו ממקודם,
הוא גם מגולח
ואני לא אוהבת כשהוא מגולח
אבל הוא עדיין חתיך,רואים שהוא השקיע בהופעה החיצונית לעומתי
אנחנו מתחילים ללכת ואני מתחילה להרגיש רע עם התלבושת שבחרתי
הוא מסתכל עליי מהצד,ישר לעיינים ואני מקווה שאני נראת בסדר
ושהאיילנר לא נמרח
אנחנו הולכים והשיחה קולחת
עברנו חצי עיר והשיחה מקבלת גוון מיני והוא צובט בטוסיק
אני מצחקקת ואומרת שזה לא המקום לדברים כאלה
והוא בתגובה מציע שנעשה את זה כאן ועכשיו,על האנדרטה שעברנו לידו הרגע
אבל אז הוא רואה שזו אנדרטה לזכר הנספים בשואה ואומר שאפילו לו יש גבולות
ושעדיף לעשות את זה על הפסל שבכיכר
הוא מספר על זה שהוא בזבז כמעט 1000 שקל בסטים
ואני מזדעזעת "זה משכורת חודשית פי 2!!"
"שלך" הוא מתגרה
אה,שכחתי שהוא מרוויח פי 10 ממני
אנחנו מגיעים לטיילת והוא נעצר ליד החומה שעל יד הים
אני מתכוונת ללכת אבל קולטת שהוא מתכוון להשאר מעט ולהביט על הים
הוא אוהב את הים אבל לא את הריח
בסוף החלטנו להתיישב,
ומרוב שאני כ"כ זהירה אני מתיישבת במרחק של 15 ס"מ ממנו
הוא מסתכל על המרווח בנינו ושואל אם הספסל מלוכלך בקטע הזה,
אני מגחכת ומתקרבת אליו
ירך נוגעת בירך
התרגלנו למגע פיזי וזה כבר לא מעורר ניצוצות
הוא אומר שהוא מתלבש כמו פנסיונר וזה מצחיק אותי
הוא מזכיר את ואלהאלה בהקשר שאני לא זוכרת
ואני מגיבה בהתאם,
הוא בהלם שאני יודעת מזה ואלהאלה
ואני אומרת שזה בזכות סקיירים,שככה התחלתי להתעניין בנורדים ובוויקנגים ובכל הקשור
אנחנו מדברים על אלוהים,ועל תעלומת הפירמדות,וחייזרים
ואני מעלה את הנושא שעשיתי עבודת הגשה באנגלית על המיתולוגיה המצרית
הוא מספר שהייתה לו אחת עם ריח מהזה שלה למטה בריח של הים
דמיינתי שהוא אמר "הייתה לי לא ממזמן"
ושאלתי עם פרצוף תחת 'מתי זה "לאחרונה" '
הוא אומר שהוא לא אמר דבר כזה בכלל
ושאני היחידה שהייתה לו לאחרונה,
במשך כמה שנים,אני טוענת שאני עדיין לא מאמינה
והוא מביא רשימה של חברים שלו שהוא מציע להתקשר אליהם כדי לברר את העניין
"יש לך בעיות אמון בי"
ואני חושבת לעצמי שכן..ושהוא אשם
הוא ממשיך
"עד שמצאתי ילדה טובה אני לא יודע מה לעשות איתה"
ובא לי לבכות
אנחנו מגיעים למסעדה במיקום מושלם
ומעיינים בתפריט,
שום דבר לא מוצא בעיינינו ואנחנו מחליטים ללכת ולהתפשר על סושי
זאת הפעם הראשונה שאכלתי סושי
אחריי הסושי הולכים לטייל,ואני מביאה אותו לפינה חשוכה ושכוחת אל בעיר,
אנחנו עולים במעלה גבעה ומגיעים למקום שבו העברתי את רוב זמני בחטיבת ביינים,
זאת הייתה הגבעה שלי,כאן בכיתי,וכאן חשבתי,וכאן שמחתי
ושיחקתי עם העכברים בטבע
לשם הייתי מבריזה מהחטיבה כי התעללו בי בבצפר
ועכשיו אחריי 4 שנים אני חוזרת לשם,וחולקת את המקום הזה איתו
אני מתיישבת עליו
ואני רטובה ממזמן מהמבטים שלו בזמן שאכלנו סושי
הוא משפשף
וזה רק אנחנו בחושך
אני מציעה שנכנס יותר עמוק לגבעה,איפה שלא יהיה שום סיכוי שנתפס
והוא שואל בקול הסקסי והמתגרה שלו "יותר עמוק?"
ודוחף
"יותר עמוק,
כן?"
ואני נאנחת
אנחנו הולכים יותר עמוק ואני באה להדליק פלאש כי חוך והמקום ידוע כשורץ עקרבים ונחשים
הוא אומר לא להדליק
אנחנו מתיישבים בספסל,אותו ספסל שביליתי עליו את ההתבגרות שלי,
ואני ממש יכולה לראות בעיני רוחי את עצמי בגיל 13-14,שיער ארוך ושחור מרוח בעיינים
בגדים שחורים ונפש שבורה מהתעללויות והפטירה של סבא ז"ל,בוהה בי העכשווית
מעניין מה אני מהעבר חושבת על האני מההווה
הוא מוציא סיגריה ושואל אם זה בסדר שהוא יעשן
זה מזכיר את לי סצינה מפורסמת מ"גרון עמוק"
אף פעם לא הייתה לי בעיה עם סיגריות ואני אומרת שזה בסדר
הוא אומר לי שהוא רוצה לעשות לי דברים מלוכלכים
אבל שהוא לא יכול
רוצה,אבל לא יכול
כי אני מתוקה מדי
עושים את מה שעושים
זה נגמר מהר מדי,
הוא אומר שבגלל שזה בחוץ וכל העניין מוסיף ריגוש
לא אכפת לי ואני נגעלת מעצמי קצת
אני חוזרת לבית אחריי פרידה מהירה,אולי בגלל שהוא מיהר לרכבת,
ואולי בגלל שהוא לא באמת אוהב אז לא קשה לו להפרד
ואני בוכה את עצמי לתוך שינה טרופה,
מתעוררת כל כמה דק' עד שמחליטה שעדיף להשאר ערה כבר
אני חושבת עליו ומגיעה למסקנה שאני צריכה להפסיק לחשוב עליו כל הזמן בכזו אובססביות
ואני בוכה שוב
אני קמה בבוקר והולכת לפארם,שסגור משום מה
חוזרת לבית,עולה על מדים ונוסעת לדרום,
נכנסת לפארם שם שהיה פתוח
וקונה נורלבו
כי זה יותר זול מפוסטינור
הולכת לשירותים ציבוריים שעולים שקל
נסגרת בתא,ולוקחת את הכדור
אני מגיעה לבסיס עם דימום,כאב ראש רצחני
בחילות ועייפות נוראית
הוא אומר שהוא מצטער שאני צריכה לעבור את זה בגללו
אבל יודעת שהוא לא באמת מתכוון לזה
לפניו לא הייתי בוכה בכלל כמעט
ועכשיו,שאני איתו
אני בוכה בתדירות מוגזמת
אני מנסה לשאול אותו,לדבר איתו,להבין אם לחתוך את זה עכשיו או להמשיך לנסות ולהלחם
אבל לא מצליחה למצוא את האומץ
אני לא מצליחה..
כינוי:
Little miss calamity
בבלוג זה
בכל הבלוגים
