דברים שרציתי לכתוב לך
אבל כתבתי לו במקום.
02:43
מכיר את זה שיש רגעים ביום שאתה עוצר וחושב לעצמך "היי X היה צוחק מזה" ואתה מת לשלוח הודעה ולשתף
אבל אתה לא יכול?
אז זה עדיין קורה לי המון
הוא חסר לי
ואני מתה לדעת איך הוא,אם הכל בסדר,אם דברים הסתדרו עבורו
אני זוכרת שביום שהוא זרק אותי,אחריי שעות של שיחה שניסיתי לתקן את המצב,להוציא ממנו סיבה למה זה נגמר,
למה הוא התהפך יום אחד שרגע לפניי הכל היה מושלם?איך הגענו לסיטואציה הזאת בכלל?
הוא הסיע אותי הביתה כי זה היה יום שישי ולא היה לי איך לחזור,בכיתי כל הדרך
וכשהגענו לבית שלי בחנייה
כדי לנסות לנחם אותי הוא אמר 'אל תדאגי זה יהיה קשה רק בהתחלה,לכמה חודשים' בהכי אדישות
כיאלו..יחתיכת מאניק,אתה לא יכול להרוס בן אדם ואז גם להחליט עבורו כמה זמן הוא יכול להרגיש הרוס
עזוב את זה שהוא טעה בכלל..כי זה עדיין פאקינג כואב..
הכי משפיל שתוך חודש הוא כבר מצא לו מישהי,מסתבר שלו לא כאב לדקה
ושם בעצם הבנתי שחורטטתי גם במערכת היחסים הזאת. עד שחשבתי שיש לי משהו אמיתי ונכון בידיים,עד שאשכרה הייתי מאושרת
פעם ראשונה בתוך קשר ופעם ראשונה שאהבתי באמת והרגשתי נאהבת
זה מחורבן ולא הוגן שאני לא יכולה להמשיך ממנו..ואתה יודע שניסיתי
לא מגיע לו לתפוס חלק ככ עיקרי במחשבות שלי
לא מגיע לו שאני עדיין שומרת את המזכרת היחידה שלי ממנו מתחת לכרית שלי כבר במשך שנה
ולא מגיע לו שאני זוכרת כל פרט קטן בו,את הקול שלו,הריח שלו,את השפת גוף שלו הדברים האהובים עליו וכל מה שמרכיב אותו כבן אדם
בעוד שהוא כבר הספיק לשכוח ממני לגמריי
ולהתקל בתמונות שלו עם ההיא החדשה הנוספת זה יותר מסתם צובט בלב..זה מרסק
החצי נחמה שלי זה לראות שהוא נראה מאושר איתה,
רק הורג אותי שלא יכלתי להיות במקומה..אולי אם פעם אחת הייתי מקבלת סיבה למה זורקים אותי הייתי יכולה להיות בתמונות האלה איתו..
זה מעייף ומונע ממני שקט פנימי
הוא היה מקום של שפיות ושקט עבורי בתוך ים של בלאגן מסביב,הוא הרגיש לי 'בית'.
אני אשכרה עדיין זוכרת מילה במילה את כל מה שהוא אמר לי בפעם האחרונה שראיתי אותו
"אנחנו עוד נפגש,אני מבטיח לך"
"אני משאיר אותך כ"קיטי שלי" בטלפון"
"את בןאדם מדהים,את מקסימה ואוהבת"
"מעולם לא התכוונתי לפגוע בך ככה"
"אני כבר רואה את עצמי רודף אחרייך מחדש"
..הלוואי ויכלתי לעשות ריסטארט לזכרון שלי
~
בקרוב אני חוגגת 22,
ורק בתקופה האחרונה התחלתי להצליח להרגיש ולכאוב
והכל ככ אינטנסיבי
אני מתפרקת אחת לשבועיים-שלושה באופן קבוע,
כבר למשך תקופה של שנה
ובכל נפילה
עד שאני מרימה את עצמי,אני מוצאת את עצמי למטה שוב
פורצת בבכי בלי סיבה בגלל כאבים חונקים באיזור החזה והגרון
פורצת בבכי כל פעם שאני רואה את עצמי במראה
ואני לא מבינה את עצמי
אבל זה רק הנשמה שכואבת,
הקליפה החיצונית מתפקדת
הצלחתי למצוא עבודה חדשה שדורשת ממני להדחיק חרדה חברתית ולתקשר עם מיליוני אנשים פנים מול פנים
ואני לא סגורה בנתיים אם זה טוב עבורי כי זה מציב אותי מול אתגר או שרע עבורי כי זה שוחק אותי
התחלתי לשפר בגרויות בלית ברירה
שקלתי להתחיל לקחת רטלין אבל פחדתי שזה יגביר את מה שדפוק בי אז וויתרתי
והכל פשוט קשה,
זה מין משבר של תחילת שנות העשרים
ואני רק מחפשת להשתקע איפה שהוא,
אם זה בשגרה בטוחה
או בתוך בן אדם.
אם אלה החיים,נחיה
דברים משתפרים לאט.
כינוי:
Little miss calamity
בבלוג זה
בכל הבלוגים
