אחרי שנה ואני עדיין לא רגילה לסופשים של פיצה במיטה
ספר ושירים שקטים של קולדפליי ברקע,
אני רוצה את דירת החדר המסריחה שלנו במרכז.
**
אני מאכזבת את כל מי שסביבי לאחרונה,
והפעם זה כבר לא מרעיד לי משהו בפנים
פשוט לא אכפת לי,מבינים?
**
השבוע היה לי יום הולדת עצוב פעם שישית ברציפות,
ידעתי שזה מה שיהיה
אז לא התאכזבתי.
לא הרבה זכרו את היום הולדת,
וגם המעטים שזכרו לא איחלו לי את ה"מזל טוב,יום הולדת שמח" הזה שהייתי כל כך כמהה אליו.
"תחכי ליום ההולדת שלך לפחות,כולם יתחילו לשלוח לך הודעות בחצות" ידיד טוב אמר לי
סירבתי מטעמי עייפות,
23:40 ואני התכסתי בשמיכה ואיחלתי לעצמי מזל טוב ושקעתי בחלום.
כשקמתי 7 שעות אחריי,ציפיתי לראות כמה הודעות מהאנשים שאני מחשיבה לחשובים לי
וחלון ההתראות היה ריק
גם מחברים וגם מהאחד שכל כך קיוויתי שיזכור וישלח הודעה.
כל בן אדם היה מפרש את זה אחרת,אומר שטויות ומניח,
אני פירשתי את זה בדרכי,מזל בתולה אחריי הכל..
הבנתי שאין לי את האלה במעגל חברים שלי שמחכים איתי לחצות ליום המיוחד שלי
אף אחד לא ראה 00:00 ונזכר בי
בזמן שאני הייתי מחברת מגילה עם שלל איחולים מבעוד מועד לכל אדם חשוב בחיי ליום הולדתו.
כשיצאתי בבוקר למטבח עם עיניים נפוחות מבכי קצר
שטפתי ירקות ופתאום זה הכה בי חזק,
אז בכיתי קצת יותר חזק,אמרתי לעצמי "אין דבר,יום ככל הימים" כדי להרגיע את עצמי
ומשם המשכתי לעבודה,
עבדתי עד חצות היום למחרת
ובכל שעה-שעתיים נזכרתי שזה "היום המיוחד" שלי וכמה דמעות זלגו על לחיי
בין לקוח ללקוח רצתי לשירותים לשטוף עיינים ולתת קצת לרגש להשתחרר כי אמרו לי פעם לא להחזיק רגשות עוצמתיים בפנים.
זה היה נורא וכואב,
כשחזרתי הביתה ניסיתי להזכר בימי ההולדת הקודמים,
איך ביום הולדת 21 שלי בכיתי את החיים וכי גיליתי שהוא בגד בי
איך ביום הולדת 20 הייתי במערכת יחסים עם בן זוג שדאג להתחמק ממני בכל דרך אפשרית
איך ביום הולדת 19 סגרתי ריתוק
ואיך ביום הולדת 18 שיחררו אותי רק בלילה הביתה מהבסיס
ואיך ביום הולדת 17 חטפתי התקף חרדה ראשון
אני מאמינה ששנה הבאה יהיה טוב יותר.
**
אני מרגישה איך אני מתנתקת מהחברים היחידים שלי עם כל יום שעובר,
אני לא בטוחה איך מרגישה לגבי זה.
כינוי:
Little miss calamity
בבלוג זה
בכל הבלוגים
